קול כפייתי שאינו מרפה | תהל פרוש

רשימת המועמדים לפרס ספיר גורמת לתהל פרוש לרצות בפעולה טוטאלית בכל חזית, עבור כתיבת הקול של האשה-אדם ועבור השמעתו

כמה מעיק להיות אשה פמיניסטית. הנה למשל, קמתי בבוקר אתמול ופתחתי לתומי את הפייסבוק. מפה לשם קראתי את הרשימה הנחמדה של חמשת המועמדים לפרס ספיר והזוכה בפרס לספר ביכורים. הייתי שמחה וטובת לב לראות שם כמה שמות של אנשים שאני מעריכה, חשבתי שזו רשימה ראויה. כבר התכוונתי להמשיך הלאה, אך למגינת לבי משהו מנע ממני לגלול את העמוד מטה. לעזאזל, אמרתי לעצמי, לא שוב. היסוד הנפשי, שחולקים אותו כל בני הקבוצות המופלות מרגע שהבינו שהם בנות ובנים לקבוצה מופלית, הרים ראשו שוב. יש לו גוון של קול כפייתי, שאינו מרפה.

כך זה נשמע בראשי, מחזה קצר לשני קולות:

א': את רואה את האשה?

ב': לא.

א': תספרי שוב כדי להיות בטוחה.

ב': נו אלוהים, כמה טרחנות, תני לי להמשיך לחיות.

א': לחיות? למה את מתכוונת בזה?

ב': הנה אשה. אורלי קסטל-בלום.

א': אני מאמינה שהיא עלה תאנה מרוששת.

ב': ייתכן שיאיר אסולין וחגי ליניק הם נשים?

א': לא.

ב': מה עם משה סקאל? הוא הומו ומזרחי.

א': האם הוא אשה?

ב': לא. זהו סיוט. אני סופרת גברים ונשים, אני מבזבזת את חיי על זוטות, האם לשם כך נולדתי?

א': תכתבי.

ב': בשל מה ועל מה? על המקריות שבקיום? על צירופי מקרים? על גורל? על חוסר הכישרון של נשים לעומת כשרונם הכביר של גברים?

א': אין שם נשים.

ב': פרנואידיות לשמה, את עוד תדרדרי אותי לשם. אני רוצה להיות חופשייה מכל זה.

א': אין שם נשים.

ב': את מוציאה אותי מחוץ למשפחת האדם עם הספירות האינסופיות הללו וממה שהן אומרות. זה יותר גרוע מטבעונות.

א': תכתבי.

***

ישנו דבר מתעתע וסגור בנוקדנות האימתנית של בת הקבוצה המופלית. זוהי עמדת מיעוט שלעתים נוכחת רק בינך לבינך ואת חוששת להפוך בשלה לפרנואידית ולמטורפת. את עונה לעצמך בכל הקולות שיכולים להשתיק את תחושת האפליה. אתמול שאלתי את עצמי כמה כותרים נשים מוציאות בשנה, כמה נשים כותבות בכלל לעומת גברים, האם נשים הוציאו ספרים ראויים השנה, האם המחבר לא מת זה מכבר, ואם הוא מת מה עניין המחבר כאן או המחברת.

לבסוף הכריע עבורי את הכף העניין הפופולרי כרגע של הצירוף בין ערווה לקול, או ליתר דיוק חוסר הרצון לשמוע את הקול של מי שנושאת ערווה. אנו חיים וחיות בנקודת זמן מסוימת מאוד בתרבות הישראלית, שבה השמאל על גווניו (או האליטות הישנות כפי שכתב פה אתמול אלמוג בהר, אין זה ברור דיו עדיין) מדבר על הטיות שם הפועלהשתקה ומסיבות טובות מאוד – של השתקה שלטונית מסיבית. אבל בדיוק בשל כך נוצר רקע מעניין לרשימת פרס ספיר הנעדרת נשים.

כי עם ספירת ראשי הנשים שעשיתי, נעלם קו ההפרדה בין ההם לאנחנו, בין הדתיים החשוכים שונאי נשים לבין חילוניים אינטלקטואלים קוסמופוליטיים. לפתע קו ההפרדה נהיה מה שהוא – מדומיין גדול ומתעתע, המאפשר את המפגש היומיומי עם בני האדם שהחלטנו שהם שייכים לקבוצה "שלנו" ולחילופין, את קו הגבול שמעבר לו מצויים מי שאינם "משלנו".

והנה ככה מצאתי עצמי, בת לקבוצה המופלית, אשה, פמיניסטית, מגיעה שוב למסקנה המייגעת כי ישראל היא מדינה חשוכה וגזענית בכל שדרותיה וכי לגזענות פנים רבות. אתמול היא לבשה את פני פרס ספיר. מכאן קצרה הדרך כמובן לשאלה מה צריך לעשות. עבורי התשובה מתפצלת לפחות לשתיים: מצד אחד, ישנו הטיעון שישראל עושה לעצמה שם כוזב בעולם – כאילו היא המדינה הדמוקרטית היחידה באזור ויש בה שוויון לנשים ולהומואים. זהו דבר שנותן לה אשראי רוחני בעיני חלק מהמערב לבצע פשעים איומים בפלסטינים ולכבוש שטחים.

מבחינה זו, כל חשיפה של פרצופה האמיתי של ישראל ביחסה למיעוטים, כמו למשל הרכב רשימת המועמדים לפרס הספרותי הגדול ביותר במדינה, רק מועיל להחיש את התפוצצות הבועה. ואם ככה, הרי אין טעם לפעול כדי להכניס יותר נשים לפרס ספיר או לכל רשימה של הטבות ממסדיות אחרות, כי השלטון המסואב ימהר לעשות שימוש מניפולטיבי בזה כדי להמשיך ולקיים את פשעיו באין מפריע.

מצד שני, דרך פעולה כזאת מבטיחה היעלמות מהירה של נשים מהמרחב הציבורי, אלא כגוף מחופצן ועירום על שלטי חוצות וכגוף ממשי במשטר ה"קריירה" של הפטריארכיה. גם ככה אנחנו כמעט ולא נשמעות. על כל עשרים פובליציסטים יש אשה אחת, עמדות עריכה בכירות בכלי התקשורת ועמדות התקבלות בשדה הספרות מאוישות על ידי רוב גברי. כך גם לגבי עמדות ניהול וכך הלאה והלאה. אם נוותר על המאבק בתוך המוסדות, נדון את עצמנו לעמדה שולית מאין כמוה.

אבל נפשי, אני צריכה להודות, אינה נוטה אל השתיקה. אני נוטה לצחוקה של המדוזה, או במילים אחרות, לפעולה טוטאלית בכל חזית עבור כתיבת הקול של האשה-אדם ועבור השמעתו. אם פירושו של דבר פעולה דיאלקטית, סיזיפית בניסיון שלה להכיל את הניגוד בין צדק לעוול בין רע לטוב, שכך יהיה. נשתלב במרחב ונחשוף אותו, ניכנס ונצא בו בזמן, נשמור על שוליות ונתבע מרכזיות, נפשוט ונלבש צורות.

פעולה כזאת, חסרת שחר כמו שהיא הכרחית, עשיתי אתמול: מאז ייסודו של פרס ספיר בשנת 2000 זכו בו שמונה גברים ושלוש נשים; מספר המועמדים הגברים הסתכם ב-35 לעומת 24 נשים מועמדות. כל זה אף כי נשים מוציאות אותה כמות של ספרים כמו גברים מדי שנה. אלה עובדות שצריך להתמודד איתן, אם חלפו הימים שבהם סופרת כמארי אן אוונס צריכה היתה לשנות את שמה לג'ורג' אליוט כדי להתקבל.

הדברים התפרסמו לראשונה בהעוקץ

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

3 Responses to קול כפייתי שאינו מרפה | תהל פרוש

  1. אור says:

    כמובן שזכותך להאמין שהמועמדות של "חיי חורף" הוא עלה תאנה, אבל אני חושב שזו השטחה של הפרס. אולי אני נאיבי אבל יש לי אמון במערכת השיפוט שלו (אבל כמובן שלא במערכת הצגת המועמדויות שהיא היא הבעיה כאן בעיני).
    בנוסף לא ציינת שברשימה הארוכה היו עוד שתי נשים (צרויה שלו ויעל נאמן). נכון, 3 מ12 זה עדיין רחוק מאוד ה50% של הנשים באוכלוסיה (וכנראה שגם מתוך אחוז הכותבות מתוך כלל כותבי הפרוזה), וכמו שכתבת זה כן מראה את ההגמוניה הגברית שעדיין שרירה בעולם הספרות הישראלי.
    ולמה? נשים שכותבות פרוזה (לא אכנס לשירה – כתבת על כך מספיק בעצמך) הן כנראה עדיין איזשהו סוג של נישה בעיני הממסד המו"לי (נניח, נשים דתיות או עם רקע דתי כמו רגן, ברנדס, מגן, רותם וכו', "נשות רומנים" כמו אורלי קראוס-וינר או מיכל שלו, או "נשות מותחנים" כמו בתיה גור ואדיבה גפן). שזה חבל כי היו ויש לנו סופרות באמת מעולות – ההפסד (והנפסדות) הוא של מי שלא טורח להוציא אותן לאור רק כי הן לא בנישה של "כתיבה נשית" – בסוף הן ימצאו מישהו שכן. וכמובן שההפסד העיקרי הוא של מי שלא קורא אותן כי הן נשים.

    אבל בנוגע להשנה באופן ספציפי: לטעמי, שלושת הספרים ברשימה הארוכה שנכתבו על ידי נשים היו חד וחלק פחות מיוחדים (לא בהכרח פחות טובים!), לא בגלל שמדובר בנשים, אלא כי ספרים כמו יולנדה, דרוש לחשן, היברו פבלישינג קומפני, ונתניה (שלצערי לא נכנס לרשימה הקצרה) הם בשורות ספרותיות של ממש. עוד רב-מכר של צרויה שלו ועוד ספר של אק"ב זה תמיד בסדר (הגם שהן לא קולעות לטעמי האישי), ועוד ספר שעוסק בקיבוץ ושברו ("היינו העתיד" יעל נאמן) זה אחלה כי זה נושא מעניין גם אם הוא נחרש לאורך ולרוחב, אבל פרס ספיר אמור להיות משהו יותר ייחודי מזה (IMHO).

  2. מאמר כתוב יפה תהל, לשקף את זמן כתיבתו. אבל הוא חושף רק קצה קצהו של הקרחון בבעייה הנדונה. בוודאי יבואו נוספים, כאלה טובים ממך, בדרך.
    אם להתייחס לסיפא של דבריו של אלמוג במאמרו על האליטות של רחביה. אכן אין צורך להחליף גזענות ישנה בגזענות חדשה. ספק אם ההפרדות האלה שהזכרת כאן, של 'הם ואנחנו', 'משלנו' או 'לא משלנו' הן רציניות או רצויות למטרה כלשהי…

  3. רונן says:

    קצת סטטיסטיקה לעזרתך, על הבסיס הנתונים שאת מביאה.
    אם אכן נשים מוציאות כל שנה אותו מספר כותרי פרוזה כמו גברים, ולכן לכל מקום ברשימה של פרס ספיר צריך להיות סיכוי זהה שיחולק לגבר או לאשה, אז הסיכוי שמתוך 59 מועמדים לפרס ספיר יהיו 24 או פחות ממין מסוים הוא בסביבות 19% – כלומר, יש סיכוי של 1 לחמש שזה קרה במקרה, אבל רוב הסיכויים שיש כאן איזושהי הטיה. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שהתוצאה הזו תלויה מאוד בנתון שהבאת על מספר שווה של כותרים שיוצאים כל שנה; אם אחוז הכותרים שמוציאות נשים עומד על 47% מכלל הכותרים ולא 50%, כבר גדל הסיכוי שזה קרה במקרה ל-40%, ואז הרבה יותר קשה לטעון להטיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: