כל מה שרצית לשאול על מאבק המשוררים

מה זה מאבק המשוררים, בעצם?

בזמן האחרון נופלות על השירה חדשות רעות בזו אחר זו. כתבי עת נסגרים או עומדים להיסגר, קרן רבינוביץ' וקרן עמוס לא יסייעו השנה להוצאת ספרי שירה. בחלוקת הכספים האחרונה שלו, מפעל הפיס בחר שלא לתמוך בספרי שירה או כתבי עת לשירה. גם תקנון פרס ספיר הפופולרי של מפעל הפיס לא מקבל ספרי שירה. ההוצאות הגדולות לא מוציאות כמעט ספרי שירה ולא מעט מהמשוררים משלמים על הוצאת הספרים שלהם. משורר כמעט לעולם לא יקבל שכר בגין הופעתו בפסטיבלים המעטים שמנסים לשרוד. אם יבקש, סביר להניח שיעורר צחוק, כי פעמים רבות באמת אין שקל. גורלו של דוד אבידן הוא סמל למצבו של משורר בישראל, ושל יחס ישראל למשורריה.

אבל הסיטואציה הקשה הזו יכולה להיות לטובה. בזכותה התעוררנו. המצב כל כך רע, עד שמשוררים ששנים ארוכות התקוטטו אלה עם אלה, החליטו להתאגד ולפעול ביחד.

השירה בישראל תמיד דאגה לחלש ולעשוק. אבל בפעם הראשונה אחרי כמה דורות, המשוררים מכל זרמי השירה בישראל, נאבקים ביחד לשפר את מצבם. לשם כך אנחנו בין השאר פועלים ליצירת "חוק השירה" שיסייע להרמת קרן השירה ולתקצובה ההגון.

מדוע בעצם לתקצב את השירה, היא תיכתב גם בלי תקציב.

מדוע מתקצבים את התיאטרון, את המוזיקה הקלאסית, את האמנות הפלסטית, את הקולנוע ואת המחול ולשירה לא נשאר? לשירה תמיד היה משקל גדול במיוחד במדינה הזו, כמעט בכל טקס רשמי קוראים שירה, מדפיסים תמונות משוררים מתים על שטרות ומכנים בשמם רחובות בצפון תל אביב, אבל כמו שכתב מואיז בן הרוש, 'אפילו עמיחי עצמו לא יוכל לרכוש דירה בשכונת יהודה עמיחי'. לא מדובר כאן רק בירידה כלכלית, אלא גם בקריסה כללית של היוקרה של השירה. גם במקומות שנותנים מקום לשירה, רואים במשוררות ובמשוררים מעין גלולה מרה שצריך לבלוע, במקום לראות בשירה את היצירה המזוקקת ומפעימת הלב ביותר. כל זה הוא פועל יוצא של הפרטת התרבות והזנחתה.

אוי. תנו מעט נתונים.

ראשית, מצב התרבות בישראל איום ונורא מבחינה תקציבית – כ0.15 אחוז מתקציב המדינה מוקדש לתרבות. המינימום המומלץ להשקעה בתרבות על פי אונסק"ו הוא פי 6, אחוז אחד מהתקציב. במדינות עניות יותר כמו מלטה והונגריה ההשקעה היא פי 4 מישראל, בגרמניה הוא פי 15 (יחסית לגודל התקציב). בתוך התקציב הזערורי הזה, תחום הספרות והשירה הוא קטסטרופה. כיום, לאחר שקוצץ ונגזם שוב ושוב, תקנת הספרות עומדת על כ-12 מיליון ש"ח בשנה. וגם אלה מגיעים לא רק לשירה, אלא גם לפרוזה, ולעוד תחומים, כמו כתבי עת לקרמיקה. בסופו של דבר פחות משניים וחצי מיליון ש"ח מגיעים לשירה. רק השבוע קיצצו את מפעל הפרוייקטים המיוחדים בספרות, שתמך למשל בהלחנת משוררי ספרד. למה מקצצים בשירה? כי יכולים. תחומים אחרים מאורגנים ופועלים יחד. הם עומדים על רגליהם ולא נותנים שזה יקרה. אבל המשוררים הם זאבים בודדים. כשמקצצים בשירה, איש לא פוצה פה, אין ארגון שיזעק, אין לובי, כל אחד לעצמו. הימים האלה נגמרו. מאבק המשוררים מסמן תקופה חדשה.

שירה זה באמת חשוב, אבל עם יד הלב, אתם חושבים שלטפל בשירה דחוף מסיוע לזקנה שאין לה כסף לאוכל?

בהחלט לא. אבל הטענה הזו סותרת כל אפשרות להשקעה בתרבות במדינה. השנה היא 2011. ישראל אינה מדינה במצב צנע שבה גם האמידים אוכלים דג מלוח. ישראל היא מדינה מערבית עם הרבה מאוד כסף, עם משאבי גז בשווי עשרות מיליארדים ותעשיית הייטק פורחת. כמות המיליונרים כאן גדלה כל שנה ומסעדות היוקרה שוקקות. מיליארדים מושקעים במטוסי קרב בוהקים ובתחומים שונים ובעיקר משונים. ובכל זאת, פעם, כשישראל היתה עניה, מצב השירה היה טוב יותר. מדוע? ישנה החלטה ניאו-ליברלית לקמץ בתרבות, להשליך אותה לכלבים ושתסתדר שם. וכשהתרבות מבקשת קצת כסף, אפשר תמיד להציג בפניה את הדילמה המופיעה מעלה. השירה הושלכה לשוק החופשי. המדינה נותנת למשוררים להתמודד אלה עם אלה, כחיות פצועות. שוק חופשי נמדד על פי הצלחה, וכאן מדובר בכשלון. שירה ושוק חופשי לא הולכים יחד. שירה זה לא ביזנס. אין שוק לספרי שירה כמעט ורשתות הספרים מתעלמות משירה. בתל אביב יש כמה חנויות עצמאיות שנאבקות על כך בשיניהן, אבל כמעט אי אפשר לרכוש ספרי שירה מחוץ לתל אביב. לכך אגב נועד 'תו השירה', שאנחנו מארגנים כדי לעודד חנויות תומכות שירה כאלה ברחבי הארץ. לסיכום, המשמעות של היד הנעלמה היא מכה חזקה בעורף המשוררות והמשוררים. אנחנו רוצים לתקן מצב זה.

 

מה זה כנס החרום לשירה?

לאחר שמונה מפגשים שבועיים  כל יום ראשון ב17:00 בבית העם, החלטנו ליזום כנס חירום, שבו נוכל להעביר את מצב החרום של השירה להמונים ולתקשורת, לגייס חברים, ולעבור שלב במאבק. הכנס יתקיים ב15 בדצמבר בבית העם, רוטשילד 69. הוא יתחיל בשעה חמש בשדרה בחוץ ואז ניכנס פנימה לשיחות על מצב השירה, הקראות שירה ובעיקר הזדמנות נדירה של כל עולם השירה הישראלי להיפגש. לא רק משוררים מוזמנים, אלא כל מי שאוהב שירה ורוצה לתמוך בה.

 

או.קי, אתם נחמדים, אולי קצת נאיביים. אבל לא ייצא מזה כלום.

אנחנו נאלצים להסכים איתך הפעם: באמת לא ייצא כלום אם לא תעשה כלום. איגוד התסריטאים (שאגב היו"ר הראשון שלו היה דוד אבידן) הוא המודל שלנו. היוצרים בטלויזיה ובקולנוע ניהלו מאבק אדיר, לעתים על גבול האלימות, וקיבלו את חוק הקולנוע ומאז התחום הזה פורח. אם היו חושבים שלא ייצא כלום, מצבם היום היה כמצבנו. מאז חקיקת חוק הקולנוע, ההצלחות של הקולנוע הישראלי בעולם ובישראל אדירות. החוק מאפשר לתסריטאי פעיל להיות מתוגמל ולקבל יחס הגון. החוק הזה הוא גם רווחי לחברה הישראלית, כי כל המחקרים מראים שהשקעה בתרבות מאיצה את הכלכלה. אבל בשביל להגיע להישג כזה צריך לפעול יחד. נאמר דבר מפתיע: ההצלחה היא לא קשה, התגובות טובות מאוד גם בממסד. המאבק המרכזי הוא מול עצמנו – האם נילחם יחד או נשקע במריבות קטנות ביננו? 'חוק השירה' יביא לתמיכה קבועה בשירה, בלי קשר למצב רוח של שר אוצר כזה או אחר, שיציל את התחום המדולדל הזה. עלה הרעיון שאחוז מהמע"מ של מכירות הספרים בשנה יגיע לשירה – מדובר על כ25 מיליון ש"ח.

 

איך לאמר את זה, שירה זה הובי. לא מגיע לכם כסף. ממילא תכתבו.

נכון, ממילא נכתוב, עם חוק שירה ובלי חוק שירה. ונכון, השירים שלנו לא ישתפרו בעקבות המאבק. אבל הבעיה הגדולה היא התפיסה ששירה זה הובי. התפישה הזו מובילה גם לזלזול בשירה – תחום שהוכיח את עצמו כמבשר מהפכות ושינויים פוליטיים וחברתיים גדולים, כולל אירועי הצדק החברתי בקיץ. מאבק המשוררים פועל נגד הגישה הזו שגרמה לתחום להגיע עד פי פחת ולמשוררים להיות מנוצלים ועשוקים. מדובר לא רק בציבור המשוררים אלא גם בשירה ובהנחלתה, בנכס תרבותי ששייך לחברה כולה, מילדים ועד גיל הזהב.

 

אבל משורר רעב כותב טוב יותר.

כמו ההובי, הנה עוד דימוי מזיק. המציאות היא שיש הרבה משוררים רעבים ששירתם גרועה, ואם אתם נחשפים למשורר טוב שהוא גם רעב, כדאי שתזמינו אותו לכריך. רומנטיזציה של משוררים רעבים היא בדרך כלל נחלת אנשים שיש להם ולא התנסו בבטן מקרקרת. מאבק המשוררים אומר: אם תזמינו אותנו לפסטיבל שירה, שלמו לנו על כך כמו שאתם משלמים ללהקה שתנגן אחרינו. אם תזמינו שירה לעיתון, תשלמו על כך כמו לכותב המאמר על קרם הפנים החדש. החזירו את מחלקות השירה לאוניברסיטאות. למדו שירה עכשווית בבתי הספר, גם ביסודיים. החזירו את מדורי השירה לעיתונים. אין מה לפחד משירה, כפי שאין מה לפחד מאהבה.

 

אז הפתרון שלכם זה ועדות וקומיסרים. זה פתח לשחיתות. כל הוועדות הללו שמחלקות כספים מכורות. כל אחד דואג לחברים שלו.

האמת שוועדות הן באמת פתח לצרות ושחיתות. אבל יש שתי אופציות: תמיכה בשירה או שוק חופשי בשירה – הגישה הסוציאל-דמוקרטית או הניאו-ליברלית. לתמיכה ממסדית יש את הבעיות שלה. אבל חלק מהדרישות שלנו הן גם להגדיל את השקיפות בועדות הקיימות, ליצור רוטציה ופלורליזם, בתקווה שהדבר יעזור, אף שאין אפשרות למנוע לגמרי את הבעיות. לאחר שייכנס כסף, כשם שאיגוד התסריטאים פועל מול הקרנות, גם אנחנו נאבק על הגינותם.

 

ואתם לא חושבים שתמיכה מהמדינה תהפוך את המשוררים לכלבלבי לשלטון.

אם לוקחים שני תחומים, המוזיקה הקלה והקולנוע הדוקומנטרי בישראל, רואים שהתחום הראשון הוא מאוד לא פוליטי ולא חברתי, למעשה בידורי, בעוד הקולנוע התעודי הנתמך וכמעט לא קשור לשוק חופשי, הוא בעל שיניים חדות. כך שבמבחן התוצאה, הטענה לא ממש נכונה.

 

תמיד רציתי שיהיה איגוד משוררים. אבל איך אתמוך בכם אם אפילו אין לכם שם קבוע. אתם מאבק המשוררים או מאבק המשוררות? תחליטו כבר.

בפגישה הראשונה הוחלט בהצבעה דמוקרטית שאושרה לכנות את הקבוצה 'מאבק המשוררים', אבל אנחנו מאמינות בפלורליזם.

 

חשוב לפעול למען השירה, אבל הסתכלתי על רשימת האנשים אצלכם ולפגישה השלישית שלכם הגיע גרפומן מוחלט ונוכל אנאלפבת, פשוט לא משורר והחצוף קטל אותי ב1973 במקומון של חדרה. אם הוא בפנים, שכחו ממני. הוא האויב האמיתי שלכם.

אי אפשר לפעול יחד בלי לשים בצד את המאבקים הישנים, גם אם הם מבוססים על בעיה אמיתית.  בהתארגנות פועלים נשים וגברים מכל פלגי השירה, מכל הגילאים והשפות, שנלחמים וימשיכו להילחם מאבקים אסתטיים ואתיים בריאים מחוץ לאיגוד. אבל אנחנו לא ועדת כשרות שבודקת מי משורר ומי לא. לכל אחד טעמו בשירה. אבל אין ברירה לעבוד יחד, אם רוצים להשיג הישגים. במקום לריב זה עם זה, אנחנו רוצים לחשוב על עתיד משותף, ולשמור את הביקורת למוספי הספרות, שם היא חסרה.

 

בוקר טוב אליהו, למה דווקא עכשיו?

הסיבה הראשונה היא הסגירה הפתאומית של התמיכות והקרנות, שלא השאירה ברירה. הסיבה השניה היא שהמאבק החברתי העיר גם אותנו, כמו תחומים אחרים. הסיבה השלישית היא דוקא טובה: השירה בישראל חוותה פריחה בשנים האחרונות, מבחינת איכות השירה, והגעת קהלים חדשים וצעירים אחרי שנים קשות, אך זו לא באה לידי ביטוי ביחס הממסד. להפך.

 

אז אתם רוצים רק כסף, תקציבים?

בפירוש לא. האיגוד נועד לפעול להעלאת קרנה של השירה ולחינוך לשירה. עצם הפעולה המשותפת שם את הזרקור על השירה. אנחנו פועלים כדי ששירה תילמד גם בבתי ספר יסודיים, שהשירה העכשווית תגיע למוסדות ההשכלה הגבוהה, שהשירה תצא מתל אביב ותגיע גם לפריפריה, אנחנו רוצים להביא לכך ששירה ישראלית עכשווית תיוצא לחו"ל.

האבסורד הוא שבמצב הנוכחי, המשורר העמל בתנאים לא תנאים בד' אמות של יצירה, מנוע מלקחת חלק בהנחלתה, ובמידה רבה עומד חסר אונים מול אובדן התשתית של תרבות הספר בארץ. זהו בזבוז עצום של משאב תרבותי וחינוכי שאינו משמש את שוחרי שירה, את תלמידי בתי הספר, ובוודאי שלא את דור המשוררים הבא.

שלא כבתחומי תרבות ואמנות אחרים, משורר ישראלי בראשית דרכו מנוע מכל הדרכה והנחיה מקצועיים. מדרשות, מסלולים אקדמאיים ובתי ספר לכתיבה יוצרת הם נדירים בארץ, ומרבית המסגרות הקיימות אינן מסוגלות להציב סטנדרטים מקצועיים סבירים. שלא כתחומי כמו מוסיקה, מחול או אמנות פלסטית, השירה העברית מתקיימת כאי לשוני המוגבל לקהלים במדינת ישראל לבדה, וטיפוחה או הזנחתה של היצירה העברית בארץ חורצות את גורלה באופן מוחלט.

 

אבל אין כבר איגוד או שניים? תצטרפו אליהם.

איגודי הסופרים הם בעלי זכויות היסטוריות רבות ויש בהם בוודאי אנשים טובים. אבל הם לא נלחמו למען מצב השירה כשהידרדרה מפח אל פחת. מנסיון ועד העיתונאים הצעירים, למדנו שאנחנו לא רוצים לפעול מתוך איגוד ותיק ולהשקיע מאמץ במאבק על השפעה בתוכו, אלא מעדיפים ליצור דבר חדש, אח לאיגודים הותיקים. נפעל בתיאום עם כל גוף שרוצה להצטרף אלינו.

 

אני יודעת מה זה ממסד ומנה הן ועדות. זה מריח רע. אתם תדאגו רק לעצמכם.

אנחנו איגוד דמוקרטי עם פגישות פתוחות והצבעות. יש לנו פגישה כל יום ראשון ב18:00 בבית העם, רוטשילד 69, תל אביב. מי שלא מגיע, באמת לא משפיע. דיוני הועדות והמליאה שקופים באינטרנט יומיים אחרי כל ישבה. ולשאלה: נאמר שאנחנו נצליח ויהיה יותר כסף לכתבי עת, לקרן נזקקים למשוררים, לפסטיבלים, הרי שגם אלה שמתנגדים לפעולה שלנו ירוויחו. אם יוכנסו משוררים חיים למערכת החינוך ויהיו יותר קוראי שירה, אף אחד לא יעצור את הילדים מלרכוש ספרים של משוררים שנלחמו בחירוף נפש באיגוד. כך שהפעולה שלנו היא לטובת כולם.

 

אז אתם חושבים שהמדינה צריכה לממן כל זב חוטם שחושב שהוא משורר.

בפירוש לא. האם איגוד התסריטאים משמעו שגם תסריטאי נטול כשרון ירויח כסף? ודאי שלא. מאבק המשוררים ידאג לעליית קרנה של השירה ולכך שתזכה לתקצוב הולם. הוא לא נועד לתת משכורת למשורר רק בשל הטענה שהוא משורר.

 

יש לי שתי מילים בשבילכם – תלכו לעבוד, בטלנים אוכלי חינם.

כולנו עובדים, לצערנו. אבל בואו נדבר על החינם –  כשאנחנו הולכים לפסטיבל, זה בחינם. כשאנחנו מפרסמים בכתב עת, זה בחינם. כשאנחנו מוציאים ספר – זה לא בחינם. פעמים רבות אנחנו צריכים לשלם על זה. מדוע מופעי מחול מוגדרים על ידי משרד התרבות כיצירות תרבות וספרי שירה לא? היינו שמחים אם האיגוד היה גורם לנו להתעשר ולכתוב מהיאכטה, אבל גם אם האיגוד יצליח, כולנו נמשיך לעבוד בעבודתנו, אל דאגה.

 

למה לא לפתוח כתב עת? למה לא לפתוח פסטיבל? להרצות על שירה בערבה הדרומית? זה יותר דחוף.

האיגוד הוא בעל אופי של מאבק. הוא לא תחליף לפתיחת כתבי עת, הוצאות ספרים ופעולות חינוך לשירה ועוד. הוא רק נועד לסייע להם לשרוד. המציעים מוזמנים לבצע את הרעיון בעצמם.

 

הבעיה היא לא שאין איגוד, אלא שאין שירה טובה\ ביקורת טובה \ כתבי עת איכותיים \ יותר מדי ספרים גרועים יוצאים.

לא בכל דבר מאבק המשוררים יכול לטפל. זה לא תפקידם של איגודים לדאוג לשיפור האמנות. כל משורר צריך לעשות זאת בינו ובין עצמו. וגם לקורא יש תפקיד כאן. האיגוד אחראי על מה שקורה אחר כך, אחרי שהשירה נוזלת אל הפנקס או הלפטופ. לדאוג שיהיו לשירה במות, לדאוג להרמת קרנה של השירה כך שיהיה לה קהל אוהבי שירה, ולדאוג שלמשורר שמופיע בפסטיבל עם השיר יקבל תגמול הולם על כך. כרגע, מכיוון שכל התחום פועל בתנאים של תת-תקצוב זה לא אפשרי. במקום להלחם על עצמות הדג, אנחנו פשוט נוסיף עוד ברבוניות.

 

אבל למה אתם צריכים 50 ש"ח כדמי רישום. זהו סכום אסטרונומי. אני חושש שתמעלו בכסף.

ראשית, מבדיקה זריזה עם איגודי יוצרים אחרים בישראל כמו התסריטאים, העורכים ועובדי הבמה בטלויזיה, גילינו שבממוצע מדובר בסכום שהוא כעשרה אחוז מהסכום השנתי שהם לוקחים. הסכום נועד לכסות הוצאות, כמו אתר אינטרנט, הגברה, כיבוד קל וכו'. כולנו כמובן עובדים בהתנדבות כרגע וההוצאות ידווחו בשקיפות. הסכום הזה הוא בעיקר סמלי. הוא יוצר מחויבות אצל החברים. וככה נוכל גם לבצע הצבעות ליו"ר ולועדת היגוי רשמית באופן דמוקרטי. רישום חברים גם יראה כלפי חוץ שעולם השירה הישראלי איתנו. אפשר להשיג כרטיס משורר, או כרטיס ידיד למי שלא פרסם בכתב עת, באסופה או בספר שירה ורוצה לתמוך. ומי שלא באיגוד – שובר שביתה.

השתכנעתי, איך משתתפים במהפכת המשוררים?

זה היה קשה. יש לנו אתר בכתובתisrapoets.org  ואתם מוזמנים לחפש בפייסבוק את דף 'מאבק המשוררים'. אתם גם מוזמנים להגיע לכנס השירה בבית העם, רוטשילד 69, ב15 בדצמבר מ17:00, או לפגישות מדי ראשון ב18:00. בואו להתרשם ולהירשם. ביחד ננצח.