כתבי העת לשירה שפועלים היום בישראל

IMG_1489

נעה שקרג'י: אני מרשה לעצמי לשתף כאן קישור של מחקרון שעשיתי ב מקום לשירה Poetry Place של כל כתבי העת לשירה שפועלים היום בישראל, ולהציע למי שרוצה לשלוח שירים לכתבי עת מודפסים ולא רק לפועמה. אני מאמינה שחלק מהקושי בעולם השירה נובע מכך שהמידע הנחוץ לחובבי שירה, אינו פתוח בפניהם. לכן, חשוב בעיני לשתף את המידע הזה עם כמה שיותר כותבים.

שבת שלום ומבורך
חג שמח

מודעות פרסומת

Where would we be without poetry? | Mati Shemoelof's op-ed from 'Israel Hayom'

4.2.2013

The Israeli Poets' Association

In the U.S., there is a wonderful tradition. Each year, the administration chooses a poet laureate, whose main job is to bring poetry closer to the hearts of the American people. He or she receives a salary and even an office in the Library of Congress.

The Israeli Poets' Association was established in 2011, and seeks to bring Hebrew poetry to the broader public. In 2012, the association began collecting signatures on a petition to make Hebrew poetry a central subject of study during the coming school year. This step could lead to an understanding of the central role poetry and culture play in our society. We must not abandon culture to market forces. Rather, we must be proactive in promoting it, as do our counterparts in the West.

As part of the call by poets to declare this the Year of Israeli Poetry, they wrote: "Poetry is a valuable and essential cultural treasure … by way of this initiative, it will be possible to deepen and diversify the exposure of youth and students in the State of Israel to their national poetry, including educational activities that are not necessarily the standard classroom fare."

The call for a Year of Israeli Poetry is intended to restore this forgotten art form to the center of our public life. It will help give us access to new voices in the culture. Poetry was the spearhead of Israel's multicultural pioneer society a century ago, and rose again during the social protests of 2011. Those who had their finger on the pulse of newly formed poetry groups, nascent journals and evenings of song and poetry on the outskirts of cities, had an inkling of what was to come. Poetry is the wellspring of imagination in Israeli society.

The Israeli education system's teaching of poetry is anachronistic and abbreviated. Students are required to memorize poems by old-time national poets, but are rarely exposed to young, subversive and lively practitioners of the art. As a writing workshop instructor, I know how to teach poetry and turn it into a real tool for social change. The initiative to spotlight poetry will require that the Education Ministry bring poets into all schools, to read their poems in new ways in light of students' experiences.

In the family of nations, Israel is judged through its culture. Each year we wait to see if any Israeli films have been nominated for the Oscars. Poets themselves must stop being so arcane and reclaim their place as primary constructors of culture. The Poets' Association proposal for a Year of Israeli Poetry will supplement the few existing tools that currently expose Israelis to poetry, such as the Sapir Prize for Poetry, the recently passed Poetry Law, annual subsidies for poets and the Prime Minister's Award for Poetry.

Today, poetry in Israel is at a nadir. Publishers almost never take on poetry manuscripts, due to their almost negligible commercial value. But the understanding and knowledge to be gained from poetry are immense, and many artists continue to publish their works independently, via the Internet, using new platforms such as Indibook and social networks.

Let us revive this country's commitment to culture, citizenship and our spiritual patrimony. The Education Ministry must seriously address the new initiative by the Poets' Association, as part of a variety of actions that will resuscitate poetry in Israeli society.

This op-ed was first published on Israel Hayom

להחיות את ענף השירה הישראלית | מתי שמואלוף ב"ישראל היום"

איגוד המשוררים בפעולה

איגוד המשוררים בפעולה

בארה"ב קיימת מסורת: יוזמה שנתית נפלאה שבמסגרתה נבחר שׂר שִׁירָה (poetry), שתפקידו העיקרי הוא לקרב את השירה אל האומה האמריקנית. הוא נבחר על ידי הממשל ומקבל ממנה משכורת במהלך תפקידו ואף לשכה בבניין ספריית הקונגרס.

איגוד המשוררים הישראלי שהוקם בשנת 2011 מבקש גם הוא לקרב את השירה העברית לציבור במדינה. בשנת 2012 החלו אנשי האיגוד לאסוף חתימות ליוזמה של הכרזה על השירה הישראלית כחלק מהנושא העיקרי של שנת הלימודים הבאה (תשע"ד). הצעד הזה אולי יוליד יום אחד הבנה בנוגע למקום המרכזי של השירה ושל התרבות בתוך ליבה של המדינה. אסור לנו לחשוב כי תרבות צריכה להישאר אך ורק בתחום כוחות השוק, עלינו להביא אותה קדימה ולחשוב כמו עמיתינו במערב.

במסגרת קריאתם של המשוררים להכריז על שנת השירה הישראלית, כתבו כך: "השירה הינה אוצר רב ערך וחיוני בתרבות… באמצעות מימוש יוזמה זו ניתן יהיה להעמיק ולגוון את חשיפת השירה הישראלית בקרב תלמידות ותלמידי מדינת ישראל לרבות פעילויות חינוכיות שאינן, בהכרח, מהוות שיעורים סטנדרטיים".

הקריאה לשנת שירה ישראלית כאמצעי להביא את האמנות הנשכחת למרכז מדורת השבט היא דרך נוספת להנגיש קולות חדשים בתרבות. השירה הצעירה היתה חוד החנית של הרב־תרבותיות וחלוצה עיקרית לפני המחאה החברתית שעלתה בשנת 2011. מי שהיה ער לקבוצות השירה השונות, לכתבי העת ולערבי השירה בשולי העיר היה יכול להבין את העומד לבוא. השירה היא המקור לדמיון בחברה הישראלית.

בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013

בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013

מערכת החינוך בישראל מלמדת שירה לבגרות בצורה לקונית ואנכרוניסטית. התלמידים נדרשים לשנן שירים של המשוררים הלאומיים וכמעט לא נחשפים לשירה צעירה, חתרנית ובועטת. כמדריך לסדנאות כתיבה, אני יודע כיצד אפשר ללמד שירה ולהפוך אותה לכלי אמיתי לשינוי חברתי. היוזמה של העמדת השירה במרכז תדרוש ממשרד החינוך הבאת משוררים ומשוררות לכל בתי הספר, וקריאה מחדש של שיריהם לאור החוויות החדשות של התלמידים.

מדינת ישראל, כחלק ממשפחת העמים, נבחנת בתרבותה. בכל שנה אנו מחכים לראות אם הגיעו הסרטים הישראליים לרשימת המועמדים לאוסקר. גם השירה חייבת להישלף מתוך השוליות שלה ולחזור להיות כלי מרכזי להבניית תרבות. ההצעה של איגוד המשוררים לשנת שירה, כחלק מתוכנית משרד החינוך, תעמוד לצד כלים נוספים, כגון הכרזה על פרס ספיר לשירה, חוק לשירה, תמיכות שנתיות למשוררים, פרס ראש הממשלה לשירה ועוד.

כיום, ענף השירה נמצא בנקודת השפל הגדולה שלו. הוצאות ספרים כמעט לא מוציאות ספרי שירה, עקב המסחריות הכמעט אפסית של הענף. אך הידע שהשירה מכילה הוא ענק, ויוצרים רבים ממשיכים לפרסם את תובנותיהם באופן עצמאי, בין שבאינטרנט (באמצעות פלטפורמות חדשות דוגמת "אינדיבוק" ואחרות) ובין שברשתות החברתיות.

בואו נחזיר את המחויבות של המדינה לתרבות, לאזרחים ולקניין הרוחני שלה. על משרד החינוך להתייחס באופן רציני ליוזמה החדשה כחלק ממגוון פעולות להחייאת ענף השירה בתרבות הישראלית.

The Death of Poetry

15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א

Yossi Alfi Reading from his book - from behind you can see Haim Siran. photo: Ezra Levy

by Liran Shamriz in Tel Aviv

A few months ago, the last stone was laid in the grave of Israeli arts. The last fund to support artists in Israel officially declared that it will stop supporting poetry, books and poets. This means that all expenses of publication are now solely on the backs of the people.

In a country where, on average, it takes nearly 40,000 shekels (almost 10,000 dollars) to publish a book, it is clear why there will be no chance for new artists to make it to the market. They gave up making money from their craft a long time ago, now they won’t be able to publish at all.

In days like this, I ask myself: is this struggle truly important? Missiles are landing on my house in Ashkelon. When I open the news I can see clearly that a clash with Hezbollah – or even Iran – will probably lead to a full blown war.

So yes, I have all the right to say, “fuck poetry, fuck the artists – the real issue is survival.”

But, what does it mean to survive? In what kind of world will we “survive?” A world made of steel and plastic, run by technical people, lacking creative imagination? A world without books and poems?

This is a world where children do not dream – they only fit themselves to a specific frame for their own financial benefit.

The fight for government funding is more than just for monies. The fight is for recognition for their efforts. And yes, even when I’m visiting my house in Ashkelon, going to  the bomb-shelter from now and then, I still think and believe the arts are important.

The media’s talk of war will soon become actual bombs, tanks and bullets. I need something else to fight for.

This article was first published on Global Jewish Voice

Read More about the conference and the struggle

%d בלוגרים אהבו את זה: