השקת תו שירה

ביום שלישי, ה-31.1.2012, נשיק את "תו שירה" ב"עשן הזמן" באר-שבע.

"תו השירה" הוא התודה שלנו לחנויות ובעליהן/ם אשר בחרו במודע לעודד שירה, שיח אודותיה, קנייה ומכירה של ספרי שירה וכתבי עת. "עשן הזמן" ביסס עצמו כאחד מהסלונים התרבותיים התוססים והמרתקים של העת האחרונה ולכבוד הוא ל"איגוד המשוררים" להשיק את "תו השירה" דווקא שם.

"עשן הזמן" הוא המקום הראשון שזוכה לקבל את "תו השירה" כחלק ממהלך רחב יותר של עידוד מוסדות וחנויות דומות בכל רחבי הארץ. אנו קוראים וקוראות לכל מי שעתיד השירה חשוב לו ולה לקחת חלק בפעילות ולהראות נוכחות בחנויות הנבחרות.

יחד, נחזיר את השירה לחזית ולחלון הראווה התרבותי של כולנו. במהלך הערב יעלו ויקראו משוררות ומשוררים משיריהן/ם. להתראות ב: יום שלישי, 31.1.2012, 20:30 בערב, עשן הזמן.

פייסבוק

להפיץ את הבשורה: פרוטוקול פגישה מס' 10

15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

להלן פרוטוקול פגישה מס' 10 שבו דנו בין השאר בהמשך הדרך של מאבק המשוררים, בכנס השירה הבאה, בתו השירה, באירועי שירה בינלאומיים ועוד. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

קריאה לסולידריות בעולם השירה


אנחנו קוראים

לציבור המשוררים לסולידריות סביב המאבק על זכויות המשורר ועל קידום השירה בארץ.

אנחנו קוראים לכל שוחרי התרבות בארץ לתמוך במאבק בכל דרך.

ההתאגדות היא דרכנו היחידה להשפיע, לשנות, ולבנות עתיד טוב יותר ליצירה הפואטית וליוצריה.

זוהי מערכה על מקומה של השירה בישראל ועל זכותנו וזכותו של הדור הבא לתרבות.

זהו חלק מהמערכה על דמותה של החברה הישראלית.

לצערנו ישנם משוררים שתוקעים מקלות בגלגלי המאבק,

ומשליכים רפש על מי שמקדישים למאבק מזמנם וממרצם,

ולמרות שגם הם, כמו כולנו, ייהנו מפירות המאבק.

 

אל תחבלו במאמץ, ואל תשבו על הגדר! בואו להיאבק ולנצח!

הצטרפו למאבק בפגישות השבועיות שלנו בבית העם בתל אביב, כמנויים באתר ובדף הפייסבוק שלנו

נגד הפרטת השירה

PDF הדפסה דוא
ראשון, 18 דצמבר 2011 20:28

מאת לילך ובר

ביום חמישי האחרון, התקיים בבית העם "כנס חירום של עולם השירה", פרי יוזמה של משוררים, שברי להם שאל למדינה בה שירה נופלת קורבן לכללי השוק החופשי. בין ההצעות שהועלו: חוק השירה, שיסדיר תמיכה ציבורית והכרה במשורר כבעל מקצוע.

השבוע הגיעו אל "בית העם" בתל-אביב עשרות רבות של משוררים ומשוררות, על מנת להקים איגוד משוררים. ארגון עובדים שנועד לייצג את העוסקים במקצועות השירה. לא רק משוררים, כי אם גם עורכים, מתרגמים, חוקרים באקדמיה, מבקרים, מגיהים, וגם כל מי שעבורו מצב השירה בעת הזאת לא משקף את חשיבותה. במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד נתלה השלט "משוררות דורשות צדק פואטי". הצדק הפואטי שדורש עולם השירה לא מבטא בהכרח עמדה שרואה בשירה פרנסה. כתיבת שירה איננה מקצוע מכניס, ולא הייתה כזו בשום נקודת זמן בהיסטוריה. הדרישה היא להכרה בחשיבות השירה ובמקצועות השירה, באמצעות תקצוב הוגן של אמנות חשובה זו. תקצוב השירה הוא אמצעי לקידומה בתרבות הישראלית, בה נדחקה לקרן זווית.

בשדרות רוטשילד, שדרה שהפכה לסמל המאבק החברתי, מתחת למרפסת, הקריאו משוררים משיריהם. הם קראו לעוברים ולשבים לחבר מאבקים ולחבור למאבק עובדים של מגזר, שהמערכה שהוא מנהל היא בעיקרה על עצם ההכרה בו כמשלח יד. המאבק הוא על תפיסת מקצועות התרבות כעיסוק ששכרו בצדו, ואינו בגדר תחביב או גחמה אישית.

 

המשורר אמיר אור (צילום: גרילה תרבות)

חברי ועדת ההיגוי של המאבק הציגו את הקשיים התקציביים, שנערמו עד לאין הכילם בשנה האחרונה. המשוררת דיתי רונן הציגה כרסום מתמשך בתקציבים הממשלתיים. לא רק שאין שום סעיף תקציבי מובחן לשירה, אלא שניסיון להעריך את תמיכת המדינה בעולם השירה, מצביע על נתון מביך – כ-0.5% מתקציב התרבות. תקציב התרבות, כפי שלימדה אותנו מחאת האמנים בקיץ האחרון, מדולדל בלאו הכי, וגובהו פחות מ-0.2%. נמוך לאין שיעור אף מזה שבמדינות עניות יותר מישראל. גם גופים כגון מפעל הפיס וקרן יהושע רבינוביץ, שתקצבו בעבר הוצאת ספרי שירה ותמכו בכתבי עת לשירה, סגרו כעת את הברז. מפעלים רבים, כדוגמת ביה"ס היהודי-ערבי לשירה של עמותת הליקון, נסגרו או עומדים על סף סגירה. כתבי עת ספרותיים רבים האטו מאוד את פעילותם או נסגרו. על אף שניתן להתפלפל רבות בשאלה "מיהו משורר", באי הכנס הציגו תפיסת עולם פלורליסטית, ובעיקר פרגמטית: תקצוב עולם השירה והחייאת מוספי שירה תחילה, ואחר כך יוכלו חוקרי ומבקרי שירה, המשתכרים שכר הוגן, לקבוע מיהו משורר ומהי שירה עברית ראויה.

ברי למי שהגיע לכנס, כי משוררים אינם רק משוררים מתים, או מי שזכו להיכנס לקאנון הספרותי, אלא כל מי שהעיסוק בשירה – קריאה, כתיבה, עריכה, תרגום, מחקר וביקורת – עומד בראש סדר העדיפויות שלו. מי שרואה בשירה דרך יעילה וקומוניקטיבית לפעולה תרבותית בת הזמן. כזו שמגיבה בזריזות ובאופן מתקשר על עוולות חברתיות ופוליטיות.

באמנות השירה, האינדיבידואלי ביותר הוא גם האוניברסלי ביותר. השירה מאפשרת מסגרת פרשנית ליצירת תפיסת עולם מורכבת, שאינה בהכרח אליטיסטית או מנותקת מרחשי הלב של העם. לשם כך, דרוש ממסד ספרותי מתוגמל, העוסק בשירה, אשר באפשרותו להעריך שירה מתוך היצע רחב, ולפרסם זאת בבמות שחשופות לקהל גדול – בין אם במוספי ספרות בעיתונות היומית, ובין אם בכתבי עת מחקריים ייעודיים, שיזכו לתפוצה רחבה.

העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד חיבר בין מאבק המשוררים לבין הקפיטליזם החזירי בישראל: "היד הנעלמה היא לא נעלמה, כי היא נותנת לנו סטירה ואנחנו מרגישים אותה. המאבק הוא לא רק מול המדינה, אלא מול הקפיטליזם הישראלי". לאלה הסבורים, שכוחות השוק מוכיחים, כי אין דרישה לשירה, ענה: "שירה אינה סחורה. זה כמו אהבה. זו תרבות". המדינה תופסת את עצמה כתרבותית, אך מפקירה את התרבות לכוחות השוק.

העורך והמשורר אמיר אור סיפק אבחנה חשובה על מעמד התרבות באומרו, כי בישראל המקארתיסטית, האמנות הלא-מגויסת נתפסת כאויב, כסמכות מתחרה. לפני כעשור, אור לקח חלק בוועדה היחידה שבדקה את מצב היוצר ומצב היצירה. המסקנות הוגשו לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, אך מעולם לא יושמו.

הקמת איגוד המשוררים איננה התארגנות מובנת מאליה בעולם השירה המבוזר. קדמה להתארגנות זו הקמתם בשנים האחרונות של כתבי עת עצמאיים לשירה, שהרבו להשמיע קול בנושאים פוליטיים וחברתיים. כתבי העת, יחד עם ארגונים נוספים, חברו, במסגרת קבוצת "גרילה תרבות", למאבקי עובדים במשק הישראלי. אירועי שירה ליוו גם את מחאת האוהלים בקיץ האחרון, ואך טבעי היה שהפנים של המאבק, דפני ליף, נשאה דברים בכנס.

כנס החירום הוכיח, שהתאגדות ויציאה למאבק רצויות ודרושות כעת יותר מאי פעם. התארגנות זו חשובה בעת משבר ערכים חריף בחברה הישראלית. ארד קבל על כך, שלא רק השירה מופרטת, אלא גם הפואטיקה מופרטת. כל משורר כתב על הכאב שלו. אך ניתן לשאת עיניים אל עתיד, בו איגוד המשוררים יעודד גם יצירה של פואטיקה חדשה: כזו שאינה מתגייסת להיות שופר השלטון, כזו שלא מציעה רק עיסוק בפרט במבודד.

* המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".

The Death of Poetry

15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א

Yossi Alfi Reading from his book - from behind you can see Haim Siran. photo: Ezra Levy

by Liran Shamriz in Tel Aviv

A few months ago, the last stone was laid in the grave of Israeli arts. The last fund to support artists in Israel officially declared that it will stop supporting poetry, books and poets. This means that all expenses of publication are now solely on the backs of the people.

In a country where, on average, it takes nearly 40,000 shekels (almost 10,000 dollars) to publish a book, it is clear why there will be no chance for new artists to make it to the market. They gave up making money from their craft a long time ago, now they won’t be able to publish at all.

In days like this, I ask myself: is this struggle truly important? Missiles are landing on my house in Ashkelon. When I open the news I can see clearly that a clash with Hezbollah – or even Iran – will probably lead to a full blown war.

So yes, I have all the right to say, “fuck poetry, fuck the artists – the real issue is survival.”

But, what does it mean to survive? In what kind of world will we “survive?” A world made of steel and plastic, run by technical people, lacking creative imagination? A world without books and poems?

This is a world where children do not dream – they only fit themselves to a specific frame for their own financial benefit.

The fight for government funding is more than just for monies. The fight is for recognition for their efforts. And yes, even when I’m visiting my house in Ashkelon, going to  the bomb-shelter from now and then, I still think and believe the arts are important.

The media’s talk of war will soon become actual bombs, tanks and bullets. I need something else to fight for.

This article was first published on Global Jewish Voice

Read More about the conference and the struggle

מאבק המשוררים: מדיניות תרבות השירה

ד"ר דיתי רונן מפרטת את יחס המדינה לשירה כראי ליחסה לתרבות – מצגת שהוצגה בכנס החירום לשירה בבית העם ‎קרא עוד מהפוסט הזה

פרויקט תו שירה יוצא לדרך

המשוררות ד"ר דיתי רונן מציגה את תו הפואטי בכנס החירום לשירה. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

המשוררות ד"ר דיתי רונן מציגה את תו השירה בכנס החירום לשירה. לצדה יושב מתי שמואלוף. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

אנחנו רוצים להניע את פרויקט תו שירה ולהתחיל להעניק אותו לחנויות בכל רחבי הארץ. לשם כך אנו מציעים לארגן טקס סמלי באחת החנויות הנבחרות שייתן את יריית הפתיחה הראויה לפרויקט. בטקס ישתתפו חברי איגוד המשוררים ונציגי תקשורת. התאריך המשוער הוא יום ראשון ה- 1.1.12 כלומר, עוד שבועיים בדיוק. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: