ואני אפילו לא ידעתי שאני, ולמה חשוב "מאבק השירה"

מאת: יודית שחר

ואני אפילו לא ידעתי שאני, ולמה חשוב "מאבק השירה"

עד כמה נמוך יכולה השירה לרדת בישראל?

אתמול קבלתי טלפון אקראי מחברה ששאלה אם אני שמחה על ששלושה שירים שלי פורסמו בספר לימוד אזרחות של מט"ח.

איזה ספר? שאלתי המומה. את רצינית? כמה שירים פורסמו? אילו שירים?

ולא ידעתי איך לחלק את ההרגשה, שמחה על כך ששירי נכנסו לספר בתוכנית הלימודים, או הכעס וחוסר האונים שאיש לא טרח לבקש את רשותי, או למצער, להודיע לי, לוודא שאין טעויות העתקה/הדפסה, ולפחות לזכות אותי בעותק.

מזמן שאני עדה לכך ששירי מתפזרים עם הרוח. אני שמחה על הפיזור, שלא תטעו. גאה ממש כשמיידעים אותי על "זו אני מדברת", שנמצא על קירות משרדים ובמחלקות של שירות לקוחות.

אבל משהו רע מאוד קורה, משוררות/יוצרות הפכו לשקופות.

במדינה שבהחייםוחיות מתים ומתות יוצרות בחיי עוני וחרפה. במדינה שבה מרוויחה, יוצרת, במקרה הטוב והמופלא שקל על ספר שירה. במדינה שבה הוצאות ספרים דורשות כסף על הוצאת ספר שירה. במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה, ויש בקושי חצי עמודה לתחום (להבדיל, למשל, מהז'אנר היוקרתי והיצירתי של מיחזור תרנגולות מתות באינסוף סיפרי בישול). במדינה שבה אין בושה לבקש ממשורר להגיע על חשבונו ולהקריא חינם מפרי יצירתו לקהל משלם בכניסה. במדינה שבה אנשים עובדים כמו חמורים בכדי להכניס אוכל לפה ולספק לעצמם מיטה ותקרה, ואין להם שנייה פנויה ליצירה. במדינה בה מקוצצות באכזריות ולא נותרו קרנות לשירה, במדינה  הזאת אני מגלה לתומי ששלושה שירים שלי נלקחו לספר לימוד באזרחות, ואני אפילו לא ידעתי שאני.

במדינה כזאת אני מגלה לתומי, חודש לפני, שוב דרך חבר שהתקשר "לברך", שכתב עת של מוסד ערכי להכשרת מורים, העתיק חצי שיר שלי מעיתון הארץ, הציג אותו כשיר שלם, וכן, שוב, ללא פנייה אלי וללא בקשתי. וכמה כאב לי ששיר שלי מופיע בחלקו, ללא הבית המסיים, ללא הפואנטה. וכמובן ללא פרטים עלי. וכן, זה בסך הכל שיר. מי זו היוצרת?? יללה, ניקח, נשתמש, ממילא עוד דקה נזרוק, מה פתאום דקה, שנייה מספיקה, ומה זה חשוב חצי שמצי.

וכן, רבותי, קוראים לזה גזילה.

ואני אפילו לא היה עולה בדעתי לבקש שקל, תהיו בטוחים. אם מישהו היה פונה ומבקש.

לכן כל כך חשוב "מאבק השירה". וטועה אורי הולנדר כשהוא תוקף מאבק של משוררות ומשוררים, על כך שמגיע להם מקום ראוי, פינה לנשום, במדינת הרגל הגסה, הנצלנית, הכה בוטה שלנו.

כי אין לי מושג כמה נמוך מזה ניתן לרדת. אם כי למדתי שבעינייני ניצול, היצירתיות האנושית היא בלתי נדלית.

אני מזמינה אתכם לכנס שייתקים ביום ה', ב 15 בחודש, בבית העם, רח' רוטשילד 69, תל אביב, שיתחיל בחמש בערב.

בואו, נקריא שירים, יהיה כייף. וחשוב לבוא. ולא רק למשוררות ולאוהבות ואוהבי שירה. ואולי גם נלמד לא לזלזל בעצמנו, בכל תחום, לא משנה מהו. להרים ראש. שהרי אני משוררת לעזאזל, לקחו לי חמישים ומשהו שנה להגיד את המילה. הנה זקפתי ראש של משוררת.

 מאת: יודית שחר | הדברים התפרסמו לראשונה באתר של יודית שחר

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: