לכתוב עם אש בעיניים: המשוררים רוצים צדק חברתי | יובל גלעד

כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי.

תוכנית כנס החירום

שלט שיתלה ברביעי - כסטטוס- על בית העם - לקראת כנס החירום של השירה. עיצוב: אבי בוחבוט

 להלן תוכנית כנס החירום של השירה שייערך ביום חמישי הקרוב בבית העם, רוטשילד 69, בשעה חמש.

תוכנית כנס החירום

17:00-18:00 שירה בשדרה, מול בית העם (רוטשילד 69) – שירה בנושא מאבק ומצב המשורר והתרבות בהשתתפות: מאיה בז'רנו, אלמוג בהר, מיכל דר, מרחב ישורון, חמוטל בר יוסף, ארז ביטון, ללי ציפי מיכאלי, אגי משעול, יחזקאל נפשי, אביה בן דוד, לורן מילק, רון דהן, חוה פנחס כהן, יונתן ברג, דיתי רונן, ציפי שחרור, יעל בירנבאום,  שי אריה מזרחי, יודית שחר, אליעז כהן, מעיין לוי, ננו שבתאי, מאיה ויינברג, יוסי אלפי, ענת לוין, אפרת מישורי. מנחה: רותם מלנקי

18:00-18:30 התכנסות והרשמה

18:30-18:45 – קריאת שירה בבית העם:  יוסי שריד, אמיר אור, מרדכי גלדמן, יהושע סימון , חגית גרוסמן.

18:45-19:15 – מסיבת עיתונאים בהשתתפות פעילים מרכזיים ודפני ליף

בספרייה –  מחתרת העם – חגיגת אלתור בשירה, מוזיקה וציור. כולן מוזמנות  ☼ בקומת הגלריה – תערוכת תמונות משוררים ☼ דוכן שירה של בסטרבות

 19:15-19:30– קריאת שירה: טל ניצן, אשר רייך, תהל פרוש, אורית גידלי, דורית וייסמן

19:30-19:55  – שלושה דוברים:

• דיתי רונן- מדיניות, תרבות, שירה
• רועי צ'יקי ארד – למה המאבק חשוב 
• אמיר אור – המדינה נגד השירה

– 19:55-20:10 הפסקה מוזיקלית: עם יובל בן עמי ומוזיקאים נוספים

20:10-20.35  – שלשה דוברים:

• גלעד מאירי – להפוך את ישראל למעצמת שירה (על הצורך בחוק השירה)
• ציפי שחרור –  על פסטיבלי השירה בארץ
• יובל גלעד – על מצב כתבי העת

 20:35-21:15– קריאת שירה: רחל חלפי, ערן צלגוב, מירון איזקסון, רענן בן טובים, נעם פרתום.

21:10-21:30 – סיכום –

☼ תו השירה: הקראת שמות החנויות שזכו בתו

☼ הנפת דגל השירה בבית העם והורדתו לחצי התורן

מנחים: עדי עסיס, יובל בן עמי

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

המקרר הריק של המשוררות | יובל גלעד

אורלי קסטל-בלום: "לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן"

על הרגישוּת

המשורר יובל גלעד יוצא נגד הכתבה הצהובה של עוניה המשווע של אורלי קסטל בלום. הוא רואה בכתבה כסוג של מיתוס על המשוררת הענייה. ומיתוס זה רק מחזק את הסטטוס קוו ומקומה השולי של התרבות בכלל והשירה בפרט נשמר.