השירה נשארת בחוץ


שבוע הספר, יוני 2012. ב- 10.06.12 קיים מאבק המשוררים מיצג שירה מחוץ למתחם שבוע הספר תחת הכותרת "השירה נשארת בחוץ". במחאה על הזנחת השירה על ידי הממשלה, ועל העדר התקציבים הדרושים כאוויר לנשימה לצורך הוצאת ספרי שירה, כתבי עת לשירה, תרגומי שירה והפקת אירועי שירה. השירה נשארת מחוץ לקטגוריות של פרסים נחשבים כדוגמת פרס ספיר, ונדחקת למדפים האחוריים בחנויות הספרים. חגיגות שבוע הספר אינן יכולות להיות חגיגיות כשהשירה מוטלת פצועה בצידי התרבות. המיצג הוא פעילות עצמאית של מאבק המשוררים, שלא היתה מכוונת נגד שבוע הספר עצמו, אלא, נועדה להמחיש את הגדר העוברת בין המשורר והשירה לבין סוגות ספרותיות אחרות, תוך שימוש סימבולי במתחם רשמי העוסק בספרות וספרים

לכתוב עם אש בעיניים: המשוררים רוצים צדק חברתי | יובל גלעד

#alt
כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

לשרוף את המועדון

cc: wikipedia The cover features a photo of Thích Quảng Đức, a Vietnamese Buddhist monk, burning himself to death in Saigon in 1963. The monk was protesting President Ngô Đình Diệm's administration for oppressing the Buddhist religion

נזיר בודהיסטי שורף את עצמו למוות במחאה נגד רדיפות המשטר של נגו דין בויאטנם

יובל גלעד מתאר את הביזה שעולם השירה עובר אחרי שהופרט ונזרק לזרועות ההון. בדעה של גלעד ישנה הצעה פרקטית לשינוי המצב האומלל ‎קרא עוד מהפוסט הזה

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). ‎קרא עוד מהפוסט הזה

מהשקה לפסטיבל להשקה | יובל גלעד

צילום: Here's Kate, cc by-nc-sa

צילום: Here's Kate, cc by-nc-sa

חוק ספרות, חוק שירה, תקציבים על פי חוק. זה מה שצריך, ולא לחזר אחר כל קורא/ת וללקק לבעלי הכוח בשדה. יובל גלעד קורא למשוררים להתאגד ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: