מאבק המשוררים משתלם: בית ביאליק ישלם גם למשוררים ולמשוררות!

1545879_533943456713735_1165745206_nלאחר מאבק ממושך שלנו מול בית ביאליק, שבמשך שנים סירב לשלם למשוררות ומשוררים, פנו השבוע מהנהלת בית ביאליק למשוררות ומשוררים שהופיעו מאוקטובר כדי לתגמל אותם.
זה אחד ההישגים החשובים של מאבק המשוררים, מערכה שנוהלה, לרוב בשקט, על ידי טל ניצן, ענת זכריה, נורית זרחי, דיתי רונן, רועי צ'יקי ארד, יעל גלוברמן, מרדכי גלדמן. זה אגב גם הישג לבית ביאליק, שעובדיו ומנהליו חשו לא בנוח עם כל העניין, שהשחיר את פעולתו של הבית.
אנחנו מקווים שמדובר בראשית הדרך ומשוכנעים שההישג יקרין על היחסים בעולם השירה הישראלי. משוררות ומשוררים צריכים להבין ש: 1. לא יתכן שכמו בסבתא בישלה דיסה, תמיד למשוררים לא נשאר. לא ניתן שכולם מסביב ירוויחו ואנו נתנדב ועוד נסמס להגיד תודה על החשיפה. 2. אנחנו יכולים להיאבק יחד ולנצח, נמשיך להאבק יחד ונמשיך לנצח.
עכשיו ודאי יהיה נעים יותר להופיע בבית ביאליק. (רצא)

מודעות פרסומת

תו השירה פורש את כנפיו: פרוטוקול פגישה מס' 14

צלם פואטי = = = 29.1.12 - מאבק המשוררים - מפגש מס' 14, "בית העם", רוטשילד 69, ת"א. כמידי שבוע, בימי ראשון בשעה 18:00, נפגשים משוררי המחאה ב"בית העם", כדי לקדם את נושאי המאבק. הפעם, כיבד אותנו בנוכחותו רן יגיל: סופר, מבקר ועיתונאי, שעוקב אחר המאבק. הוא בא שוב הנה, כדי להתרשם מהנעשה כאן באופן בלתי אמצעי. גם במפגש זה הועלו רעיונות חדשים, והושמעו דיווחים על פעילויות שונות הנעשות בשטח. בין היתר, דובר על אופן ההתארגנות המעשית לגבי חלוקת "תו השירה" לחנויות ספרים, ב- 3 ערים גדולות בארץ: באר-שבע, ירושלים ותל אביב. יותר מאוחר, זה אמור להתרחש גם בחיפה. מחר, יתקיים האירוע הראשון ב-"עשן הזמן" בבאר שבע. משוררים ומשוררות, חובבי שירה וגם חובבי פרוזה, אתם מוזמנים.. ביקרתי שם לפני כחודש, והמקום שם מקסים. "עשן הזמן", הוא מעין אח תאום ל-"הנסיך הקטן" שבתל-אביב. כדאי לבקר.. פרטים נוספים על מפגש מס' 14, ניתן לקרוא בפרוטוקול שאמור להתפרסם בבלוג "מאבק המשוררים". הבלוג מתעדכן בתדירות גבוהה, אז תציצו.. עזרא לוי - צילום וכיתוב

צלם פואטי = = =  29.1.12 - מאבק המשוררים - מפגש מס' 14, "בית העם", רוטשילד 69, ת"א. כמידי שבוע, בימי ראשון בשעה 18:00, נפגשים משוררי המחאה ב"בית העם", כדי לקדם את נושאי המאבק. הפעם, כיבד אותנו בנוכחותו רן יגיל: סופר, מבקר ועיתונאי, שעוקב אחר המאבק. הוא בא שוב הנה, כדי להתרשם מהנעשה כאן באופן בלתי אמצעי (יגיל-בתמונה מימין).צילום: עזרא לוי הצלם הפואטי = = = 29.1.12 – מאבק המשוררים – מפגש מס' 14, "בית העם", רוטשילד 69, ת"א. כמידי שבוע, בימי ראשון בשעה 18:00, נפגשים משוררי המחאה ב"בית העם", כדי לקדם את נושאי המאבק. הפעם, כיבד אותנו בנוכחותו רן יגיל: סופר, מבקר ועיתונאי, שעוקב אחר המאבק. הוא בא שוב הנה, כדי להתרשם מהנעשה כאן באופן בלתי אמצעי (יגיל-בתמונה מימין).

פרוטוקול פגישה מספר 14 –29.1.12

כמידי שבוע, בימי ראשון בשעה 18:00, נפגשים משוררי המחאה ב"בית העם", כדי לקדם את נושאי המאבק. הפעם, כיבד אותנו בנוכחותו רן יגיל: סופר, מבקר ועיתונאי, שעוקב אחר המאבק. הוא בא שוב הנה, כדי להתרשם מהנעשה כאן באופן בלתי אמצעי. גם במפגש זה הועלו רעיונות חדשים, והושמעו דיווחים על פעילויות שונות הנעשות בשטח. בין היתר, דובר על אופן ההתארגנות המעשית לגבי חלוקת "תו השירה" לחנויות ספרים, ב- 3 ערים גדולות בארץ: באר-שבע, ירושלים ותל אביב. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

נגד הפרטת השירה

PDF הדפסה דוא
ראשון, 18 דצמבר 2011 20:28

מאת לילך ובר

ביום חמישי האחרון, התקיים בבית העם "כנס חירום של עולם השירה", פרי יוזמה של משוררים, שברי להם שאל למדינה בה שירה נופלת קורבן לכללי השוק החופשי. בין ההצעות שהועלו: חוק השירה, שיסדיר תמיכה ציבורית והכרה במשורר כבעל מקצוע.

השבוע הגיעו אל "בית העם" בתל-אביב עשרות רבות של משוררים ומשוררות, על מנת להקים איגוד משוררים. ארגון עובדים שנועד לייצג את העוסקים במקצועות השירה. לא רק משוררים, כי אם גם עורכים, מתרגמים, חוקרים באקדמיה, מבקרים, מגיהים, וגם כל מי שעבורו מצב השירה בעת הזאת לא משקף את חשיבותה. במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד נתלה השלט "משוררות דורשות צדק פואטי". הצדק הפואטי שדורש עולם השירה לא מבטא בהכרח עמדה שרואה בשירה פרנסה. כתיבת שירה איננה מקצוע מכניס, ולא הייתה כזו בשום נקודת זמן בהיסטוריה. הדרישה היא להכרה בחשיבות השירה ובמקצועות השירה, באמצעות תקצוב הוגן של אמנות חשובה זו. תקצוב השירה הוא אמצעי לקידומה בתרבות הישראלית, בה נדחקה לקרן זווית.

בשדרות רוטשילד, שדרה שהפכה לסמל המאבק החברתי, מתחת למרפסת, הקריאו משוררים משיריהם. הם קראו לעוברים ולשבים לחבר מאבקים ולחבור למאבק עובדים של מגזר, שהמערכה שהוא מנהל היא בעיקרה על עצם ההכרה בו כמשלח יד. המאבק הוא על תפיסת מקצועות התרבות כעיסוק ששכרו בצדו, ואינו בגדר תחביב או גחמה אישית.

 

המשורר אמיר אור (צילום: גרילה תרבות)

חברי ועדת ההיגוי של המאבק הציגו את הקשיים התקציביים, שנערמו עד לאין הכילם בשנה האחרונה. המשוררת דיתי רונן הציגה כרסום מתמשך בתקציבים הממשלתיים. לא רק שאין שום סעיף תקציבי מובחן לשירה, אלא שניסיון להעריך את תמיכת המדינה בעולם השירה, מצביע על נתון מביך – כ-0.5% מתקציב התרבות. תקציב התרבות, כפי שלימדה אותנו מחאת האמנים בקיץ האחרון, מדולדל בלאו הכי, וגובהו פחות מ-0.2%. נמוך לאין שיעור אף מזה שבמדינות עניות יותר מישראל. גם גופים כגון מפעל הפיס וקרן יהושע רבינוביץ, שתקצבו בעבר הוצאת ספרי שירה ותמכו בכתבי עת לשירה, סגרו כעת את הברז. מפעלים רבים, כדוגמת ביה"ס היהודי-ערבי לשירה של עמותת הליקון, נסגרו או עומדים על סף סגירה. כתבי עת ספרותיים רבים האטו מאוד את פעילותם או נסגרו. על אף שניתן להתפלפל רבות בשאלה "מיהו משורר", באי הכנס הציגו תפיסת עולם פלורליסטית, ובעיקר פרגמטית: תקצוב עולם השירה והחייאת מוספי שירה תחילה, ואחר כך יוכלו חוקרי ומבקרי שירה, המשתכרים שכר הוגן, לקבוע מיהו משורר ומהי שירה עברית ראויה.

ברי למי שהגיע לכנס, כי משוררים אינם רק משוררים מתים, או מי שזכו להיכנס לקאנון הספרותי, אלא כל מי שהעיסוק בשירה – קריאה, כתיבה, עריכה, תרגום, מחקר וביקורת – עומד בראש סדר העדיפויות שלו. מי שרואה בשירה דרך יעילה וקומוניקטיבית לפעולה תרבותית בת הזמן. כזו שמגיבה בזריזות ובאופן מתקשר על עוולות חברתיות ופוליטיות.

באמנות השירה, האינדיבידואלי ביותר הוא גם האוניברסלי ביותר. השירה מאפשרת מסגרת פרשנית ליצירת תפיסת עולם מורכבת, שאינה בהכרח אליטיסטית או מנותקת מרחשי הלב של העם. לשם כך, דרוש ממסד ספרותי מתוגמל, העוסק בשירה, אשר באפשרותו להעריך שירה מתוך היצע רחב, ולפרסם זאת בבמות שחשופות לקהל גדול – בין אם במוספי ספרות בעיתונות היומית, ובין אם בכתבי עת מחקריים ייעודיים, שיזכו לתפוצה רחבה.

העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד חיבר בין מאבק המשוררים לבין הקפיטליזם החזירי בישראל: "היד הנעלמה היא לא נעלמה, כי היא נותנת לנו סטירה ואנחנו מרגישים אותה. המאבק הוא לא רק מול המדינה, אלא מול הקפיטליזם הישראלי". לאלה הסבורים, שכוחות השוק מוכיחים, כי אין דרישה לשירה, ענה: "שירה אינה סחורה. זה כמו אהבה. זו תרבות". המדינה תופסת את עצמה כתרבותית, אך מפקירה את התרבות לכוחות השוק.

העורך והמשורר אמיר אור סיפק אבחנה חשובה על מעמד התרבות באומרו, כי בישראל המקארתיסטית, האמנות הלא-מגויסת נתפסת כאויב, כסמכות מתחרה. לפני כעשור, אור לקח חלק בוועדה היחידה שבדקה את מצב היוצר ומצב היצירה. המסקנות הוגשו לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, אך מעולם לא יושמו.

הקמת איגוד המשוררים איננה התארגנות מובנת מאליה בעולם השירה המבוזר. קדמה להתארגנות זו הקמתם בשנים האחרונות של כתבי עת עצמאיים לשירה, שהרבו להשמיע קול בנושאים פוליטיים וחברתיים. כתבי העת, יחד עם ארגונים נוספים, חברו, במסגרת קבוצת "גרילה תרבות", למאבקי עובדים במשק הישראלי. אירועי שירה ליוו גם את מחאת האוהלים בקיץ האחרון, ואך טבעי היה שהפנים של המאבק, דפני ליף, נשאה דברים בכנס.

כנס החירום הוכיח, שהתאגדות ויציאה למאבק רצויות ודרושות כעת יותר מאי פעם. התארגנות זו חשובה בעת משבר ערכים חריף בחברה הישראלית. ארד קבל על כך, שלא רק השירה מופרטת, אלא גם הפואטיקה מופרטת. כל משורר כתב על הכאב שלו. אך ניתן לשאת עיניים אל עתיד, בו איגוד המשוררים יעודד גם יצירה של פואטיקה חדשה: כזו שאינה מתגייסת להיות שופר השלטון, כזו שלא מציעה רק עיסוק בפרט במבודד.

* המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".

מתי שמואלוף על מאבק המשוררים: מפסיקים לעבוד חינם

אנחנו ה-99%. יחזקאל נפשי, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד (צילום: תמי זנדרבג)אנחנו ה-99%. יחזקאל נפשי, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד (צילום: תמי זנדרבג)

בואו היום חמישי לכנס חירום של המשוררים והמשוררות – כי הגיע הזמן להשמיע קול צחוק ומילה, לצד צעקה ששירה וזכויות הולכים יחדיו. המשוררים התחזקו בצלם של האוהלים השונים ברחבי הארץ ויצאו למאבק עובדים.

משוררים מפסיקים לעבוד בחינם. לא עוד פרסום בעיתונים, בכתבי עת, בפסטיבלים ללא תשלום הוגן. שיר אינו הובי, הוא אמנות ומלאכה. שיר הוא דחיסה של שלל החוויות שאספנו במשך השנים בתוך התת מודע שלנו והפיכתן ליהלומים זוהרים מלוחים ומתוקים.

שירה היא מהאמנויות העתיקות ביותר. מתוך השירה, פרחו הפרוזה, הדרמה, הקומדיה, הטרגדיה, הטלוויזיה והקולנוע. אבל המשוררים נשארו מאחור. אמנויות כמו מחול, מוזיקה קלאסית ותיאטרון מקבלות סבסוד על ידי המדינה ואילו השירה נותרה חשופה, עירומה. אך שירים מחזקים לבבות, מחברים אוהבים, דורשים שינוי חברתי.

איגוד המשוררים והמשוררות מבקש להיות כמו כל איגוד עובדים. לדאוג לעובדיו, למרות שבשירה יש הרבה בוסים. יש את צומת ספרים וסטימצקי שהחביאו את מדפי השירה, יש את הוצאות הספרים שהפסיקו להוציא שירה, יש את ערבי השירה שהפסיקו לשלם ליוצרים, אך הגיעה שעה של תחילת מאבק. החברה הישראלית היתה מאוגדת בעבר, והגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.

כל ציבורי העובדים חייבים לעמוד על הזכויות של ה-99% מול ה-1% שאוחז אותנו ברצועת הכלבים. זה לא יצליח לבד. צריך לפעול יחד כדי לקרוע את הרצועה ולצאת לחופשי. אין מקום לעבד ושפחה נרצעת. אין הבדל בין מאבק עובדי חיפה כימיקלים, מרצי האוניברסיטה הפתוחה, עובדי פרי הגליל, ושאר מאבקי העובדים בישראל.

כולנו בעד מטרה צודקת והוגנת של שכר וזכויות סוציאליות עבור פרי מלאכתנו. גם למשורר מגיעות זכויות כאלה, אך קשה לתת אותם כשהתמיכה בשירה ירדה מתחת לקו האדום, כשהקרנות הפסיקו לתמוך בהוצאת כתבי עת וספרי שירה. היום כשמשורר שרוצה להוציא ספר, הוא מקבל מההוצאה דרישה להשיג את דמי הדפוס. גם בשירה, היד הנעלמה של ההפרטה היא סטירה לפנים.

מחאה זו מחאה זו מחאה. דפני ליף, 23 ביולי 2011. cc: wikipedia
מחאה זו מחאה זו מחאה. דפני ליף, 23 ביולי 2011. cc: wikipedia

לאחר שמונה מפגשים שבועיים, כל יום ראשון ב-17:00 בבית העם, החלטנו ליזום כנס חירום, שבו נוכל להעביר את מצב החרום של השירה להמונים, לגייס חברים חדשים, ולעבור שלב במאבק. הכנס יתקיים היום (חמישי) בבית העם, רוטשילד 69 בשעה 17:00. נתחיל בשדרה בחוץ ואז ניכנס פנימה לשיחות על מצב השירה, הקראות שירה ובעיקר להזדמנות נדירה של כל עולם השירה הישראלי להיפגש. לא רק משוררים מוזמנים, אלא כל מי שאוהב שירה ורוצה לתמוך בה.

בכנס ישתתפו משוררים ומשוררות רבים, דפני ליף תגיע לתמוך, ומוזיקאים והרכב מיוחד – "מחתרת הפנינה", ילבה את אש המחאה ויחזיר את הצבע לאותיות השחורות שלנו, אלו שנותרו ללא בית. אז השיבו את מחלקות השירה לאוניברסיטאות. למדו שירה עכשווית בבתי הספר, גם ביסודיים. החזירו את השירה לעיתונים. אין מה לפחד משירה, כפי שאין מה לפחד מאהבה.

הדברים התפרסמו לראשונה בוואלה תרבות

לכתוב עם אש בעיניים: המשוררים רוצים צדק חברתי | יובל גלעד

#alt
כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

כנס החירום של עולם השירה

cc: flickr, Plastic Bones Megaphone | by bixentro

cc: flickr, Plastic Bones Megaphone | by bixentr

איגוד המשוררים והמשוררות מכריז על כנס חירום "המדינה נגד השירה". הכנס ייערך ב-15.12.2011, יום חמישי, מהשעה 17:00 בבית העם, רחוב רוטשילד 69, בתל אביב. בכנס ישתתפו כתבי עת, משוררים, משוררות. דוברים, הקראות ואורחים נכבדים.  בואו לתמוך ולהיתמך!

 

כנס החירום של עולם השירה

באירוע מיוחד לרגל המצב

משוררים קוראים לצדק פואטי

בשנים האחרונות נופלות מכות קשות בזו אחר זו על עולם השירה הישראלי: הקרנות המעטות שתמכו בשירה ובכתבי עת, עצרו את תמיכתן; במשרד התרבות, התקציב לספרות ולשירה שהיה מלכתחילה זעום, קוצץ  בכ- 40% בין השנים 2008 ל- 2010 וחלקה של השירה בו מזערי ביותר. רק השבוע הוקפא "המפעל ליוזמות חדשות בספרות העברית"; במועצת הפיס ביטלו בשנת 2011 את כל התמיכה בכתבי עת ובהוצאה לאור של ספרי שירה; פרסי ספיר ולנדאו אינם מוכנים להוסיף קטגוריה לשירה. ספרי שירה וכתבי עת לשירה לא משווקים ברשתות הספרים הגדולות, או נדחקים למדפים האחוריים, וזה זמן שהמדינה מתנערת מכל מפעל לטיפוח היצירה הפואטית ומכל יוזמה להנגשתה ולהנחלתה לכלל הציבור. קולם של משוררים ומשוררות אינו נשמע.

התוצאות קשות: תחום השירה, שנמצא בעליה מבחינת איכות היצירה וזוכה שוב לעניין קהל צעיר, מיובש וחבול. כתבי עת לשירה הפסיקו לפעול, פסטיבלי השירה מתדלדלים ומשוררים נאלצים לממן את ספרי השירה שלהם בכספם. משוררים לא מתוגמלים על פרסומיהם ועל הופעותיהם. השירה מושלכת לידי השוק החופשי, ואזרחי ישראל זוכים לפחות ופחות הזדמנויות נאותות להיחשף לה. לימודי השירה בבתי הספר הולכים ומצטמצמים למדגם בגרות עלוב, והדור הצעיר אינו זוכה לשום השכלה של ממש בתחום.

בשורה התחתונה, השירה, שהיא אם כל האמנויות, סובלת מהזנחה פושעת, והשירה העברית, שהייתה ספינת הדגל של תחיית השפה ושכמעט אין לה קיום מחוץ לישראל, הולכת ונעלמת בהדרגה מתרבותנו.

בעקבות מצב החירום החליטו לפני חודשיים משוררות ומשוררים להתארגן יחד לראשונה ל"מאבק המשוררים" וליזום "חוק שירה" לקידום השירה ויוצריה. המשוררים מכנסים פגישות פתוחות ודמוקרטיות מדי יום ראשון ב18:00 בבית העם. בין השאר הגיעו לפגישות אורחים כמו ח"כ ניצן הורוביץ ודורון צברי ממאבק יוצרי הקולנוע ותרמו מנסיונם.

מטרותינו:

  1.  טיפוח והעשרה של קהלים לשירה העברית לדורותיה.
  2.  הרחבת היקף הפרסום של שירה בארץ, וטיפוח תרבות הספר.
  3.  שיפור תנאי חייהם של משוררים החיים בינינו, ויצירת תנאי התפנות ליצירה.
  4.  טיפוח יצירת השירה וקריאת השירה בקרב הדור הצעיר.
  5.  הפצת השירה וקידום ייצוגם של שירים ומשוררים בחו"ל.

הצעד הבא של המאבק הוא "כנס החרום למצב השירה"  ביום ה' ה-15 בדצמבר שיכלול מסיבת עיתונאים ב18:45 של המשוררים, אנשי צוות ההיגוי של המאבק, בנוכחות דפני ליף (שפתחה את המאבק החברתי בעקבות התאבדות של ידידה המשורר). פעילים במאבק יציגו נתונים אודות מצב השירה והמשוררים:  גלעד מאירי (על הצורך בחוק שירה), יובל גלעד (על מצב כתבי העת), אמיר אור (על דו"ח אור למעמד היוצר והיצירה), דיתי רונן (על מדיניות תרבות השירה בישראל), רועי צ'יקי ארד (על נחיצות המאבק) וציפי שחרור (על פסטיבלי השירה).

כנס החירום ייפתח ב17:00 בהקראת שירה על המאבק ועל מצב המשורר והשירה בשדרות רוטשילד 69 מול בית העם.  משם ניכנס אל בית העם ב18:00 לדברים על מצב השירה שישתלבו בהקראות שירה קצרות. בין המשוררים המשתתפים: יהושע סימון יקרא את תרגומו ל'עושים איגוד', ג'והני ספקטור, אשר רייך, אגי משעול, ארז ביטון, אמיר אור, רחל חלפי, מאיה בז'רנו, יוסי שריד, טל ניצן, מירון איזקסון, חגית גרוסמן, יחזקאל נפשי ועוד. מצ"ב התכנית המלאה.

בטקס אבֶל, עם כל הפתטיות המתבקשת, נוריד את דגל השירה לחצי התורן.

במהלך הכנס יוכרז על חנויות הספרים המומלצות שקיבלו את "תו השירה"  בזכות יחסן לספרי שירה ולכתבי עת לשירה, וכן על "שבוע השירה", שבו משוררים עכשוויים יגיעו לביקור במוסדות החינוך שבמשך שנים דחקו את השירה החיה אל מחוץ לגדר. בכנס יהיה ניתן לרכוש ספרי שירה וכתבי עת לשירה הישר מההוצאות והמשוררים. העם דורש צדק פואטי.

Facebook | Twitter | לשאלות – מתי שמואלוף mati.shemoelof@gmail.com

רעידת אדמה במונחים מקומיים | אילן ברקוביץ'

ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי

ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי

 

דברים של המשורר בשטח, שפורסמו בתרבות וספרות ב"הארץ"

לפני שהפכתי למשורר בשטח, אי אז ב-2006, נטלתי בידי מחברת ובראשה כתבתי: "אגודת המשוררים העברית הראשונה בישראל". בתוך המחברת התחלתי כותב רעיונות לקידום השירה בארצנו הקטנטונת משום שחשתי כי אמנות הכתיבה העליונה והחשובה הולכת ונדחקת לשולי השוליים של תרבותנו. אלא שאז פרץ לו המשורר בשטח לעולמי וטרף את הקלפים. המחברת נסגרה במגירה וחלום האגודה נשאר במחשבתי בציפייה לימים שקטים יותר. בשטח, כך לפחות חשבתי, לא הרבה השתנה. יש משהו במנגנון הספרותי הממסדי בארץ שגורם למשוררים ליהפך עד מהרה למדושני עונג. הם זוכים בפרסים ספרותיים יקרי ערך, מוזמנים לפסטיבלים בארץ ובעולם, מתארחים בבתי מלון. מהר מאוד הם שוכחים את להט היצירה ואת חשיבותה על פני כל טובות ההנאה האחרות הנלוות לה. זו הסיבה שאין הרבה משוררים טוטליים אצלנו וזו גם הסיבה שמעט מאוד שירה טוטלית, מתמסרת לחלוטין, נכתבת כאן. לשירתנו הוותיקה והצעירה יש כמעט תמיד גבולות ברורים, כאלה המתאימים למערכת החינוך, לתרבות הפסטיבלים ועוד. אוי ואבוי למי שמעזים לפרוץ את אותם גבולות. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: