רעידת אדמה במונחים מקומיים | אילן ברקוביץ'
2 בדצמבר 2011 כתיבת תגובה
ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי
דברים של המשורר בשטח, שפורסמו בתרבות וספרות ב"הארץ"
לפני שהפכתי למשורר בשטח, אי אז ב-2006, נטלתי בידי מחברת ובראשה כתבתי: "אגודת המשוררים העברית הראשונה בישראל". בתוך המחברת התחלתי כותב רעיונות לקידום השירה בארצנו הקטנטונת משום שחשתי כי אמנות הכתיבה העליונה והחשובה הולכת ונדחקת לשולי השוליים של תרבותנו. אלא שאז פרץ לו המשורר בשטח לעולמי וטרף את הקלפים. המחברת נסגרה במגירה וחלום האגודה נשאר במחשבתי בציפייה לימים שקטים יותר. בשטח, כך לפחות חשבתי, לא הרבה השתנה. יש משהו במנגנון הספרותי הממסדי בארץ שגורם למשוררים ליהפך עד מהרה למדושני עונג. הם זוכים בפרסים ספרותיים יקרי ערך, מוזמנים לפסטיבלים בארץ ובעולם, מתארחים בבתי מלון. מהר מאוד הם שוכחים את להט היצירה ואת חשיבותה על פני כל טובות ההנאה האחרות הנלוות לה. זו הסיבה שאין הרבה משוררים טוטליים אצלנו וזו גם הסיבה שמעט מאוד שירה טוטלית, מתמסרת לחלוטין, נכתבת כאן. לשירתנו הוותיקה והצעירה יש כמעט תמיד גבולות ברורים, כאלה המתאימים למערכת החינוך, לתרבות הפסטיבלים ועוד. אוי ואבוי למי שמעזים לפרוץ את אותם גבולות. קראו עוד מהפוסט הזה
מאבק המשוררים 