כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)
מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי.קראו עוד מהפוסט הזה
לפני שהפכתי למשורר בשטח, אי אז ב-2006, נטלתי בידי מחברת ובראשה כתבתי: "אגודת המשוררים העברית הראשונה בישראל". בתוך המחברת התחלתי כותב רעיונות לקידום השירה בארצנו הקטנטונת משום שחשתי כי אמנות הכתיבה העליונה והחשובה הולכת ונדחקת לשולי השוליים של תרבותנו. אלא שאז פרץ לו המשורר בשטח לעולמי וטרף את הקלפים. המחברת נסגרה במגירה וחלום האגודה נשאר במחשבתי בציפייה לימים שקטים יותר. בשטח, כך לפחות חשבתי, לא הרבה השתנה. יש משהו במנגנון הספרותי הממסדי בארץ שגורם למשוררים ליהפך עד מהרה למדושני עונג. הם זוכים בפרסים ספרותיים יקרי ערך, מוזמנים לפסטיבלים בארץ ובעולם, מתארחים בבתי מלון. מהר מאוד הם שוכחים את להט היצירה ואת חשיבותה על פני כל טובות ההנאה האחרות הנלוות לה. זו הסיבה שאין הרבה משוררים טוטליים אצלנו וזו גם הסיבה שמעט מאוד שירה טוטלית, מתמסרת לחלוטין, נכתבת כאן. לשירתנו הוותיקה והצעירה יש כמעט תמיד גבולות ברורים, כאלה המתאימים למערכת החינוך, לתרבות הפסטיבלים ועוד. אוי ואבוי למי שמעזים לפרוץ את אותם גבולות.קראו עוד מהפוסט הזה
"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).
*
בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").קראו עוד מהפוסט הזה
במפגש החמישי של איגוד המשוררים אירחנו את היוצר דורון צברי שבקיא במאבקים פוליטיים לשינוי פני התרבות. הוא ביקש מאיתנו ליצור חזון ולדמיין את השינוי הגדול. התאגדות, אומר צברי, צריכה לבוא מתוך מאבק של כייף קראו עוד מהפוסט הזה
מאבק המשוררים 
