משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו!

"אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה, על חוף הים, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב." Palmuöljy flash mob, Helsingin asematunneli, 5.10.2009 by Greenpeace Finland cc; flickr

משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו! לקראת יום השירה הבינלאומי אנו קוראים לאירוע פלש מוב פואטי מיוחד במינו – פייסבוק

ביום רביעי ה – 29.2.2012, יצויין יום השירה הבינלאומי ברחבי העולם. כאן, בישראל, נציין את יום השירה על ידי אירוע אינטימי והמוני בה בעת.

באותו יום, ו' באדר ה'תשעב על פי הלוח העברי, בשעה 17:13 בדיוק, אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה, על חוף הים, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב.

באותה דקה תהדהד השירה בכל רחבי הארץ, בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, באנגלית, ביידיש, ובכל שפה, ומשם, אל העולם.

אנו מזמינים אתכם, משוררות, משוררים, קוראים ואוהבי שירה להשתתף במפגן האחווה הזה ולמלא את החלל שיכול להתמלא בשירה, אנו קוראים ליצור רגע פרטי שיתמזג עם קול השירה החדש בישראל ועם התבל הפואטית כולה שעוברת התעוררות אדירה.

כדי שהרגע השירי יזכר ויתועד אתן מוזמנות לצלם אותו בוידאו או בסלולר ולהעלות ליוטיוב או לשלוח אלינו לכתובת igudpoets@gmail.com

באהבה, מאבק המשוררים  Israpoets.org – פייסבוק

יוצרים זכויות, גם לשירה, גם למשוררות!

מאת עדי עסיס

תנועת מאבק המשוררים קמה בעקבות ניתוק צינורות החמצן התקציביים לשירה בישראל, הממומנת בעזרתן של קרנות, כמו קרן מפעל הפיס, וקרן רבינוביץ' שהחליטו השנה, שרירותית, להפסיק את התמיכה בהוצאה של כתבי עת וספרי שירה. מאבק המשוררים פועלת כדי להסדיר את מעמדה החוקי של השירה ואת זכויות המשוררים. ומהן בעצם הזכויות של קהילת המשוררים, שהתכונה היחידה, המובהקת, הקושרת בין חבריה היא כתיבת שירה, ומכל בחינה אחרת מדובר בקהילה הטרוגנית, שרב בה השוני על הדמיון ? הנה משוררות שתמכו במאבק חברתי, אך על מה המשוררות עצמן נאבקות?

המקרר הריק של המשוררות | יובל גלעד

אורלי קסטל-בלום: "לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן"

על הרגישוּת

המשורר יובל גלעד יוצא נגד הכתבה הצהובה של עוניה המשווע של אורלי קסטל בלום. הוא רואה בכתבה כסוג של מיתוס על המשוררת הענייה. ומיתוס זה רק מחזק את הסטטוס קוו ומקומה השולי של התרבות בכלל והשירה בפרט נשמר.