בחזרה לטרויה: מחאת המשוררים היוונים ביום השירה הבינלאומי

הנה סרטון שצולם כחלק ממחאת המשוררים היוונים, ביום השירה הבינלאומי (שגם צויין בישראל באיגוד המשוררים). השירה מגיבה למשבר החברתי העמוק ביוון. בנוסף, בהמשך, תוכלו לקרוא ולראות תמונות מהמחאה החברתית הכוללת כחלק מהמשבר של החברה היוונית, כפי שצולמו בידי עזרא "צל"ש פואטי" לוי.

*

יוון הופקרה | עזרא "צל"ש פואטי" לוי

מחאת המשוררים ביוון היא חלק מהמחאה החברתית ביוון. בהקשר למחאת המשוררים היווניים, אני מביא לכם מספר תמונות מהמחאה החברתית ביוון, לה הייתי עד. לפני כשנה, בדצמבר 2010, ביקרתי באתונה. כל יוון געשה ורעשה אז, בגלל המשבר הכלכלי החריף. אירופה הגדולה, כמעט הפקירה את היוונים. כזכור, האיחוד האירופי הציב אז אולטימטום חד משמעי לממשלת יוון, שזעקה לעזרה כספית.

המונים יצאו אז לרחובות, הפגנות המוניות נערכו שם מידי יום בכל רחבי יוון, אתונה בערה. מעמד הפועלים השחוק, ממש דרש לתלות את שרי הממשלה האחראים למחדל הכלכלי. אפשר לראות בתמונות איך מכינים להם את הגרדום , עם הבובות והשמות של השרים השנואים על העם. מול כל זה, הממשל היווני ניסה לשדר שהעסקים כרגיל. עובדה. גם חיילי המשמר מול בנין הפרלמנט, צועדים ב"שאנטי" שלהם, בטקס מסורתי שחוזר על עצמו מידי כמה שעות.
צילום וכיתוב : עזרא לוי – צלם פואטי.

צילום וכיתוב : עזרא לוי -צלם פואטי.

משוררים בלי בית: רן בן-נון ב-24 שעות | ידיעות אחרונות

כל מי שפתח פייסבוק בשנים האחרונות, ונתמזל מזלו לאחוז בחברים הנכונים, יודע שיש כאן משוררים מדהימים. פרץ היצירתיות שמעופף ממוחות צעירים ומגיע אל הרשת החברתית הוא מטר של פנינים יפיפיות שחובה לארוז היטב ולשמור למעננו ולמען הדורות הבאים. רן בן נון בידיעות אחרונות היום – לקראת כנס החירום

מתי שמואלוף על מאבק המשוררים: מפסיקים לעבוד חינם

אנחנו ה-99%. יחזקאל נפשי, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד (צילום: תמי זנדרבג)אנחנו ה-99%. יחזקאל נפשי, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד (צילום: תמי זנדרבג)

בואו היום חמישי לכנס חירום של המשוררים והמשוררות – כי הגיע הזמן להשמיע קול צחוק ומילה, לצד צעקה ששירה וזכויות הולכים יחדיו. המשוררים התחזקו בצלם של האוהלים השונים ברחבי הארץ ויצאו למאבק עובדים.

משוררים מפסיקים לעבוד בחינם. לא עוד פרסום בעיתונים, בכתבי עת, בפסטיבלים ללא תשלום הוגן. שיר אינו הובי, הוא אמנות ומלאכה. שיר הוא דחיסה של שלל החוויות שאספנו במשך השנים בתוך התת מודע שלנו והפיכתן ליהלומים זוהרים מלוחים ומתוקים.

שירה היא מהאמנויות העתיקות ביותר. מתוך השירה, פרחו הפרוזה, הדרמה, הקומדיה, הטרגדיה, הטלוויזיה והקולנוע. אבל המשוררים נשארו מאחור. אמנויות כמו מחול, מוזיקה קלאסית ותיאטרון מקבלות סבסוד על ידי המדינה ואילו השירה נותרה חשופה, עירומה. אך שירים מחזקים לבבות, מחברים אוהבים, דורשים שינוי חברתי.

איגוד המשוררים והמשוררות מבקש להיות כמו כל איגוד עובדים. לדאוג לעובדיו, למרות שבשירה יש הרבה בוסים. יש את צומת ספרים וסטימצקי שהחביאו את מדפי השירה, יש את הוצאות הספרים שהפסיקו להוציא שירה, יש את ערבי השירה שהפסיקו לשלם ליוצרים, אך הגיעה שעה של תחילת מאבק. החברה הישראלית היתה מאוגדת בעבר, והגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.

כל ציבורי העובדים חייבים לעמוד על הזכויות של ה-99% מול ה-1% שאוחז אותנו ברצועת הכלבים. זה לא יצליח לבד. צריך לפעול יחד כדי לקרוע את הרצועה ולצאת לחופשי. אין מקום לעבד ושפחה נרצעת. אין הבדל בין מאבק עובדי חיפה כימיקלים, מרצי האוניברסיטה הפתוחה, עובדי פרי הגליל, ושאר מאבקי העובדים בישראל.

כולנו בעד מטרה צודקת והוגנת של שכר וזכויות סוציאליות עבור פרי מלאכתנו. גם למשורר מגיעות זכויות כאלה, אך קשה לתת אותם כשהתמיכה בשירה ירדה מתחת לקו האדום, כשהקרנות הפסיקו לתמוך בהוצאת כתבי עת וספרי שירה. היום כשמשורר שרוצה להוציא ספר, הוא מקבל מההוצאה דרישה להשיג את דמי הדפוס. גם בשירה, היד הנעלמה של ההפרטה היא סטירה לפנים.

מחאה זו מחאה זו מחאה. דפני ליף, 23 ביולי 2011. cc: wikipedia
מחאה זו מחאה זו מחאה. דפני ליף, 23 ביולי 2011. cc: wikipedia

לאחר שמונה מפגשים שבועיים, כל יום ראשון ב-17:00 בבית העם, החלטנו ליזום כנס חירום, שבו נוכל להעביר את מצב החרום של השירה להמונים, לגייס חברים חדשים, ולעבור שלב במאבק. הכנס יתקיים היום (חמישי) בבית העם, רוטשילד 69 בשעה 17:00. נתחיל בשדרה בחוץ ואז ניכנס פנימה לשיחות על מצב השירה, הקראות שירה ובעיקר להזדמנות נדירה של כל עולם השירה הישראלי להיפגש. לא רק משוררים מוזמנים, אלא כל מי שאוהב שירה ורוצה לתמוך בה.

בכנס ישתתפו משוררים ומשוררות רבים, דפני ליף תגיע לתמוך, ומוזיקאים והרכב מיוחד – "מחתרת הפנינה", ילבה את אש המחאה ויחזיר את הצבע לאותיות השחורות שלנו, אלו שנותרו ללא בית. אז השיבו את מחלקות השירה לאוניברסיטאות. למדו שירה עכשווית בבתי הספר, גם ביסודיים. החזירו את השירה לעיתונים. אין מה לפחד משירה, כפי שאין מה לפחד מאהבה.

הדברים התפרסמו לראשונה בוואלה תרבות

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: