נגד הפרטת השירה

PDF הדפסה דוא
ראשון, 18 דצמבר 2011 20:28

מאת לילך ובר

ביום חמישי האחרון, התקיים בבית העם "כנס חירום של עולם השירה", פרי יוזמה של משוררים, שברי להם שאל למדינה בה שירה נופלת קורבן לכללי השוק החופשי. בין ההצעות שהועלו: חוק השירה, שיסדיר תמיכה ציבורית והכרה במשורר כבעל מקצוע.

השבוע הגיעו אל "בית העם" בתל-אביב עשרות רבות של משוררים ומשוררות, על מנת להקים איגוד משוררים. ארגון עובדים שנועד לייצג את העוסקים במקצועות השירה. לא רק משוררים, כי אם גם עורכים, מתרגמים, חוקרים באקדמיה, מבקרים, מגיהים, וגם כל מי שעבורו מצב השירה בעת הזאת לא משקף את חשיבותה. במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד נתלה השלט "משוררות דורשות צדק פואטי". הצדק הפואטי שדורש עולם השירה לא מבטא בהכרח עמדה שרואה בשירה פרנסה. כתיבת שירה איננה מקצוע מכניס, ולא הייתה כזו בשום נקודת זמן בהיסטוריה. הדרישה היא להכרה בחשיבות השירה ובמקצועות השירה, באמצעות תקצוב הוגן של אמנות חשובה זו. תקצוב השירה הוא אמצעי לקידומה בתרבות הישראלית, בה נדחקה לקרן זווית.

בשדרות רוטשילד, שדרה שהפכה לסמל המאבק החברתי, מתחת למרפסת, הקריאו משוררים משיריהם. הם קראו לעוברים ולשבים לחבר מאבקים ולחבור למאבק עובדים של מגזר, שהמערכה שהוא מנהל היא בעיקרה על עצם ההכרה בו כמשלח יד. המאבק הוא על תפיסת מקצועות התרבות כעיסוק ששכרו בצדו, ואינו בגדר תחביב או גחמה אישית.

 

המשורר אמיר אור (צילום: גרילה תרבות)

חברי ועדת ההיגוי של המאבק הציגו את הקשיים התקציביים, שנערמו עד לאין הכילם בשנה האחרונה. המשוררת דיתי רונן הציגה כרסום מתמשך בתקציבים הממשלתיים. לא רק שאין שום סעיף תקציבי מובחן לשירה, אלא שניסיון להעריך את תמיכת המדינה בעולם השירה, מצביע על נתון מביך – כ-0.5% מתקציב התרבות. תקציב התרבות, כפי שלימדה אותנו מחאת האמנים בקיץ האחרון, מדולדל בלאו הכי, וגובהו פחות מ-0.2%. נמוך לאין שיעור אף מזה שבמדינות עניות יותר מישראל. גם גופים כגון מפעל הפיס וקרן יהושע רבינוביץ, שתקצבו בעבר הוצאת ספרי שירה ותמכו בכתבי עת לשירה, סגרו כעת את הברז. מפעלים רבים, כדוגמת ביה"ס היהודי-ערבי לשירה של עמותת הליקון, נסגרו או עומדים על סף סגירה. כתבי עת ספרותיים רבים האטו מאוד את פעילותם או נסגרו. על אף שניתן להתפלפל רבות בשאלה "מיהו משורר", באי הכנס הציגו תפיסת עולם פלורליסטית, ובעיקר פרגמטית: תקצוב עולם השירה והחייאת מוספי שירה תחילה, ואחר כך יוכלו חוקרי ומבקרי שירה, המשתכרים שכר הוגן, לקבוע מיהו משורר ומהי שירה עברית ראויה.

ברי למי שהגיע לכנס, כי משוררים אינם רק משוררים מתים, או מי שזכו להיכנס לקאנון הספרותי, אלא כל מי שהעיסוק בשירה – קריאה, כתיבה, עריכה, תרגום, מחקר וביקורת – עומד בראש סדר העדיפויות שלו. מי שרואה בשירה דרך יעילה וקומוניקטיבית לפעולה תרבותית בת הזמן. כזו שמגיבה בזריזות ובאופן מתקשר על עוולות חברתיות ופוליטיות.

באמנות השירה, האינדיבידואלי ביותר הוא גם האוניברסלי ביותר. השירה מאפשרת מסגרת פרשנית ליצירת תפיסת עולם מורכבת, שאינה בהכרח אליטיסטית או מנותקת מרחשי הלב של העם. לשם כך, דרוש ממסד ספרותי מתוגמל, העוסק בשירה, אשר באפשרותו להעריך שירה מתוך היצע רחב, ולפרסם זאת בבמות שחשופות לקהל גדול – בין אם במוספי ספרות בעיתונות היומית, ובין אם בכתבי עת מחקריים ייעודיים, שיזכו לתפוצה רחבה.

העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד חיבר בין מאבק המשוררים לבין הקפיטליזם החזירי בישראל: "היד הנעלמה היא לא נעלמה, כי היא נותנת לנו סטירה ואנחנו מרגישים אותה. המאבק הוא לא רק מול המדינה, אלא מול הקפיטליזם הישראלי". לאלה הסבורים, שכוחות השוק מוכיחים, כי אין דרישה לשירה, ענה: "שירה אינה סחורה. זה כמו אהבה. זו תרבות". המדינה תופסת את עצמה כתרבותית, אך מפקירה את התרבות לכוחות השוק.

העורך והמשורר אמיר אור סיפק אבחנה חשובה על מעמד התרבות באומרו, כי בישראל המקארתיסטית, האמנות הלא-מגויסת נתפסת כאויב, כסמכות מתחרה. לפני כעשור, אור לקח חלק בוועדה היחידה שבדקה את מצב היוצר ומצב היצירה. המסקנות הוגשו לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, אך מעולם לא יושמו.

הקמת איגוד המשוררים איננה התארגנות מובנת מאליה בעולם השירה המבוזר. קדמה להתארגנות זו הקמתם בשנים האחרונות של כתבי עת עצמאיים לשירה, שהרבו להשמיע קול בנושאים פוליטיים וחברתיים. כתבי העת, יחד עם ארגונים נוספים, חברו, במסגרת קבוצת "גרילה תרבות", למאבקי עובדים במשק הישראלי. אירועי שירה ליוו גם את מחאת האוהלים בקיץ האחרון, ואך טבעי היה שהפנים של המאבק, דפני ליף, נשאה דברים בכנס.

כנס החירום הוכיח, שהתאגדות ויציאה למאבק רצויות ודרושות כעת יותר מאי פעם. התארגנות זו חשובה בעת משבר ערכים חריף בחברה הישראלית. ארד קבל על כך, שלא רק השירה מופרטת, אלא גם הפואטיקה מופרטת. כל משורר כתב על הכאב שלו. אך ניתן לשאת עיניים אל עתיד, בו איגוד המשוררים יעודד גם יצירה של פואטיקה חדשה: כזו שאינה מתגייסת להיות שופר השלטון, כזו שלא מציעה רק עיסוק בפרט במבודד.

* המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".

כדי לעודד את מצב השירה והמשוררים

רותם מלנקי באירוע גרילה לפני כנס החירום לשירה.  15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

רותם מלנקי באירוע גרילה לפני כנס החירום לשירה. 15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

מאת: אלי אביר

 להלן כמה הצעות בכדי לעודד את מצב השירה והמשוררים בארץ : ‎קרא עוד מהפוסט הזה

בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד

ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia
ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia

הכסף מנכר אותנו מהמקום, הופך אותנו לגלובליים, על מקומיים, אוניברסליים, וכל ערכי הקידמה של המערב – והתוצאה – אנשים בלי חיבור למקום. בימים אלה מתארגן "מאבק המשוררים" לצורך תמיכה כלכלית של המדינה בשירה. בין השאר המאבק הוא על קיום כתבי עת, שהם נשמת אפה של ספרות חיה. אבל כבר כתבתי על כתבי עת שמתים בסתר והנה אחד מהם קם לתחייה למרות שחשבתי שהנה והוא כבר אבד. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה | ענת לוין

ענת לוין

ענת לוין

אמרו לה, לכי בואי. אמרו, שבי פה, חכי. אמרו, זה יפה אבל אין בזה ממשי, זה יותר מידיי אישי, ואישי זה פאסה, בכלל 'אנשים' זה כל כך השנה שעברה, אמרו, חבל על הזמן, שירה לא מוכרת, ודרך אגב, את בטוחה שאת משוררת? לא, כי את נראית יותר אחת שמסדרת תיקיות בארכיבים ממשלתיים. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). ‎קרא עוד מהפוסט הזה

מהשקה לפסטיבל להשקה | יובל גלעד

צילום: Here's Kate, cc by-nc-sa

צילום: Here's Kate, cc by-nc-sa

חוק ספרות, חוק שירה, תקציבים על פי חוק. זה מה שצריך, ולא לחזר אחר כל קורא/ת וללקק לבעלי הכוח בשדה. יובל גלעד קורא למשוררים להתאגד ‎קרא עוד מהפוסט הזה

המקרר הריק של המשוררות | יובל גלעד

אורלי קסטל-בלום: "לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן"

אורלי קסטל-בלום: "לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן"

על הרגישוּת

המשורר יובל גלעד יוצא נגד הכתבה הצהובה של עוניה המשווע של אורלי קסטל בלום. הוא רואה בכתבה כסוג של מיתוס על המשוררת הענייה. ומיתוס זה רק מחזק את הסטטוס קוו ומקומה השולי של התרבות בכלל והשירה בפרט נשמר. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: