לכתוב עם אש בעיניים: המשוררים רוצים צדק חברתי | יובל גלעד

כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי.

המשורר יובל גלעד מלין בצדק על מצב השירה העברית. כתבי עת מתים בסתר.

קטע קצר מתוך המאמר הארוך של יובל גלעד בבלוג של רן יגיל ב-NRG

בימים אלה מתארגן לו מאבק המשוררים, שאינם מוכנים עוד להיעלם בשקט. אמיר אור כתב דין וחשבון מדויק על העדר התקציבים, מתי שמואלוף וחבריו מתארגנים ב"בית העם" ברוטשילד (מפגשים בימי ראשון, למי שמעוניין, בשעה שש), גלעד מאירי נלחם בעד "חוק שירה". חשוב לתבוע מימון ציבורי להוצאת כ-50-100 ספרים בשנה, לא ייתכן שמשוררים טובים ובולטים ייאלצו לממן מכיסם את ספריהם. נדרשת קרן תמיכה למשוררים במצוקה, נדרשות משרות הוראה מסובסדות ומתוקצבות למשוררים, אנשי ההוויה והרגע, כדי שייכנסו למכלאות התלמידים בבתי הספר וילמדו אותם קצת רוח חופשית מהי, ילמדו מה שעולה על רוחם. ילמדו גם ספרות כמובן, אבל לא את תוכנית הלימודים, אלא תוכנית חופשית של אבות המזון הרוחניים שלהם. נדרשת גם עזרה תקציבית לפרוזה ניסיונית לא מסחרית, להוצאת ספרי מסה ומחקר, תקציב לרשות שתפקידה יהיה לעסוק בעבר של הספרות העברית, יוצרים נשכחים וכו'. כל זה – מתפקידה של המדינה לממן, אם מדינה חפצת חיים ותרבות היא.

נדרש להעביר כבר את "החוק הצרפתי" שתקוע בכנסת, כנראה בגלל לחצים של הדואופול הכלכלי של רשתות הספרים. נדרשת תמיכה וסבסוד לחנויות ספרים פרטיות רציניות, לחנויות ספרים יד שנייה שבלעדיהן אין לספרות כל זיכרון. חיי המדף של ספר בארץ הם שלושה חודשים במקרה הטוב, ואחר כך למחסני ההוצאה ולמגרסות.

הכול צריך להיות מתוקצב על ידי הממשלה על פי חוק, תמיכה של כמה עשרות מיליוני שקלים, סכום של כנף מטוס אחת מתוך העשרות שמשרד הביטחון "חייב" לקנות אחת לכמה שנים. התקציב ייקבע בחוק, כמו חוק הספריות הציבוריות. הספריות הציבוריות הפעילות בימינו מעט בעייתיות, רוב הספרים הנלקחים הם רבי מכר, הספרניות מברכות אותי בכל פעם שאני לוקח ספר שירה, ומוציאות לו כרטיס כי איש לא שאל אותו. אבל לפחות הספרים קיימים וזמינים. (אם כי בדרך כלל כשהייתי שואל על ספר פרוזה איכותי, אפילו ישראלי, שיצא מהמחזור – כמו ספריו של יותם ראובני, היו הספרניות מסתכלות עליי בפליאה ופונות לחפש במחסן).

 אין קמח בלי תורה. יש ספרות טובה במחתרת, במקלדות של סופרים ומשוררים נואשים ונידחים, או משוררים המפרכסים כדי לשעשע קהל משועמם בפסטיבלים, קהל שמוחה כפיים אבל לא קונה את הספרים, רוצה שיאכילו אותו בכפית, שהמשורר ירקוד וישיר ויעניין אותו.

 קראו את המאמר המלא של יובל גלעד בבלוג של רני יגיל באתר NRG