מאבק המשוררים מביא תוצאות בשטח

מאת: עזרא "הצל"ש הפואטי" לוי

ב- 17.5.12,נערכה ב- "עלמא" תל אביב השקה ל- "פסוקים" – ספר שירה חדש של המשורר הפרופסור זלי גורביץ', בעריכת דרור בורשטיין. לראשונה, הופק ספר שירה כתוצאה משיתוף פעולה בין עמותת  "הליקון" להוצאת "מודן", ויהיה לזה המשך. "הליקון" תשמש כמערכת מקצועית-אמנותית, ו"מודן" תהיה אחראית על ההפקה וההפצה. כך תיחסך בעתיד ההוצאה הכספית הכרוכה בהפקה ובשיווק הספר, אותה נאלצו משוררים ומשוררות להוציא מכיסם עד כה (בין 10,000 ל-15,000 שקלים בערך).

על רקע המחאה החברתית ומאבק המשוררים המתמשך, זה ללא ספק צעד היסטורי מבורך, אותה יזמה עמותת "הליקון".  "פסוקים", הוא הספר הראשון בסדרה. כפי שדווח לי, במהלך השנה הקרובה, אמורים לצאת לאור ספרי שירה נוספים בהפקה המשותפת. ספרים של משוררים ישראליים, וגם ספרי שירה זרים שיתורגמו לעברית.

צילום וכיתוב –  עזרא לוי. לסקירה מורחבת, הנה קישור לאלבום התמונות של עזרא לוי. 

מתפרץ לדלת פתוחה: לעשות סדר עם חוק השירה שהוגש לשרה לבנת בכנסת

מפגש עשרים של מאבק המשוררים ומשוררות – 18.3.12 - בבית העם, רוטשילד 69. צילום: עזרא "הצל"ש הפואטי" לוי

מפגש עשרים של מאבק המשוררים ומשוררות – 18.3.12 - בבית העם, רוטשילד 69. צילום: עזרא "הצל"ש הפואטי" לוי

מאבק המשוררים מברך את חבר הכנסת אריה ביבי על הצטרפותו למאבק למען השירה בישראל. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

עוד הישג למאבק המשוררים והמשוררות

בהדרגה, עוד הישג לדינמיקת "מאבק המשוררים". ‎קרא עוד מהפוסט הזה

טהור מול הקרנפים שבחוץ

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

מאת יובל גלעד – התתפרסם לראשונה בהעוקץ.

יצחק לאור מפנה עורף למאבק המשוררים שצמח מהמחאה החברתית, בתואנה שמדובר בחבורת לקקנים חובבי פרסים. יובל גלעד על התפיסה השמרנית המפרידה בין האסתטי לאתי ואוהבת את המשוררים שלה רעבים כבר ‎קרא עוד מהפוסט הזה

רעידת אדמה במונחים מקומיים | אילן ברקוביץ'

ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי

ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי

 

דברים של המשורר בשטח, שפורסמו בתרבות וספרות ב"הארץ"

לפני שהפכתי למשורר בשטח, אי אז ב-2006, נטלתי בידי מחברת ובראשה כתבתי: "אגודת המשוררים העברית הראשונה בישראל". בתוך המחברת התחלתי כותב רעיונות לקידום השירה בארצנו הקטנטונת משום שחשתי כי אמנות הכתיבה העליונה והחשובה הולכת ונדחקת לשולי השוליים של תרבותנו. אלא שאז פרץ לו המשורר בשטח לעולמי וטרף את הקלפים. המחברת נסגרה במגירה וחלום האגודה נשאר במחשבתי בציפייה לימים שקטים יותר. בשטח, כך לפחות חשבתי, לא הרבה השתנה. יש משהו במנגנון הספרותי הממסדי בארץ שגורם למשוררים ליהפך עד מהרה למדושני עונג. הם זוכים בפרסים ספרותיים יקרי ערך, מוזמנים לפסטיבלים בארץ ובעולם, מתארחים בבתי מלון. מהר מאוד הם שוכחים את להט היצירה ואת חשיבותה על פני כל טובות ההנאה האחרות הנלוות לה. זו הסיבה שאין הרבה משוררים טוטליים אצלנו וזו גם הסיבה שמעט מאוד שירה טוטלית, מתמסרת לחלוטין, נכתבת כאן. לשירתנו הוותיקה והצעירה יש כמעט תמיד גבולות ברורים, כאלה המתאימים למערכת החינוך, לתרבות הפסטיבלים ועוד. אוי ואבוי למי שמעזים לפרוץ את אותם גבולות. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: