לכתוב עם אש בעיניים: המשוררים רוצים צדק חברתי | יובל גלעד

#alt
כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

מודעות פרסומת

רעידת אדמה במונחים מקומיים | אילן ברקוביץ'

ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי

ישיבת איגוד המשוררים. גבוה מעל שולחנות הכתיבה . צילום: עזרא לוי

 

דברים של המשורר בשטח, שפורסמו בתרבות וספרות ב"הארץ"

לפני שהפכתי למשורר בשטח, אי אז ב-2006, נטלתי בידי מחברת ובראשה כתבתי: "אגודת המשוררים העברית הראשונה בישראל". בתוך המחברת התחלתי כותב רעיונות לקידום השירה בארצנו הקטנטונת משום שחשתי כי אמנות הכתיבה העליונה והחשובה הולכת ונדחקת לשולי השוליים של תרבותנו. אלא שאז פרץ לו המשורר בשטח לעולמי וטרף את הקלפים. המחברת נסגרה במגירה וחלום האגודה נשאר במחשבתי בציפייה לימים שקטים יותר. בשטח, כך לפחות חשבתי, לא הרבה השתנה. יש משהו במנגנון הספרותי הממסדי בארץ שגורם למשוררים ליהפך עד מהרה למדושני עונג. הם זוכים בפרסים ספרותיים יקרי ערך, מוזמנים לפסטיבלים בארץ ובעולם, מתארחים בבתי מלון. מהר מאוד הם שוכחים את להט היצירה ואת חשיבותה על פני כל טובות ההנאה האחרות הנלוות לה. זו הסיבה שאין הרבה משוררים טוטליים אצלנו וזו גם הסיבה שמעט מאוד שירה טוטלית, מתמסרת לחלוטין, נכתבת כאן. לשירתנו הוותיקה והצעירה יש כמעט תמיד גבולות ברורים, כאלה המתאימים למערכת החינוך, לתרבות הפסטיבלים ועוד. אוי ואבוי למי שמעזים לפרוץ את אותם גבולות. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: