שירת הברבור של שי אריה מזרחי

מזרחי בהשקת ספרו השני. צילום: עזרא לוי – צלם פואטי

השבוע בבית העם, החברים קראו משיריו ודיברו על פעילותו הנמרצת למען קידום מאבק השירה. הוא היה פעיל בתנועת השירה “גרילה תרבות” והפיק בזמנו בהצלחה את אירוע המחאה על אי העלאת שכר המינימום מול בנק ישראל והצליח להביא לשם צוותי טלוויזיה שיסקרו את הארוע.

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1850145

תמונות ממפגש 12: לא רוצים להיבלע

צילום וכיתוב: עזרא "הצלם הפואטי" לוי. בתמונה מימין לשמאל: רענן בן טובים, נעה שקרג'י, גלעד מאירי, רון דהן וארנון פורת

תמונות וכיתוב של עזרא לוי מהמפגש שבו התארח מר ארנון פורת, המנכ"ל החדש של "אגודת הסופרים העברים".

בדבריו, פנה מר פורת אל נציגי המשוררים : "הבית הזה של האגודה, 'בית הסופר', הוא גם הבית שלכם. בואו אלינו. אני מזמין אתכם לנסות ליצור את השינוי מתוך הבית הזה, כי לאגודה אחת לא מפולגת, יש יותר כוח ואפשרויות לשינוי. אני מזדהה עם מאבק המשוררים, ואנחנו נסייע בקידום המטרות שלכם, כי אתם העתיד של הספרות". נציגי המשוררים הודו לו על ההזמנה הלבבית, ובאמת שמחו על הרצון הכן לשיתוף פעולה. הם גם הבהירו באופן חד-משמעי, כי לאיגוד המשוררים המתהווה, אין כל רצון חלילה, לפגוע באגודת הסופרים העברים. "פשוט, אנחנו לא רוצים להיבלע שם בין כל האינטרסים של הסופרים", אמר מתי שמואלוף, "אנחנו כמשוררים, רוצים לפעול כגוף עצמאי, כדי לקדם את השירה בישראל". פרטים נוספים על המפגש, ניתן לראות בפרוטוקול

קישור אל האלבומים שלי

צילום וכיתוב: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

מהפכה בשירה 2011

אלי הירש בדברי שבח לאיגוד שפורסמו לראשונה בידיעות אחרונות בטור שלו "קורא שירה"

המשוררים דורשים מהמדינה צדק פואטי

בכינוס בשדרות רוטשילד הכריזו על הקמת איגוד למען השירה בישראל. בצילום: מרחב ישורון והמנחה המקסים: רותם מלנקי. צילום עזרא "הצלם הפואטי" לוי.

המשוררים דורשים מהמדינה צדק פואטי | מיה סלע
בבית העם אשר בשדרות רוטשילד בתל אביב נוסד אתמול איגוד המשוררים. בכנס חירום בשם "המדינה נגד השירה", התקבצו ובאו כמה עשרות משוררים ואמרו שירה. האירוע התחיל בהקראת שירה בשדרה, הנושאת עדיין את זכר המאבק העממי לצדק חברתי. רוכבי האופניים גילו ששביל האופניים של השדרה חסום במשוררים ורטנו. קבוצות של נערים ונערות עם חולצות של הנוער העובד צעדו בשלהם ולא התעניינו כלל לדעת במה מדובר. הם חיפשו מפית וניגשו לקחת מפיות מהקיוסק הסמוך. אולי הם שיחקו חפש את המטמון.

בחודשיים האחרונים, שקדמו לכנס היסוד, דנו המשוררים בינם לבין עצמם בסוגיות המציקות להם: מחוסר התקצוב של ספרי שירה ועד לשם האיגוד – אם ייקרא איגוד המשוררים או איגוד המשוררות. עלתה גם הצעה לקיים שביתה כללית של משוררים. אמש נדמה היה שנזנח רעיון השביתה וכעת קראו המשוררים לצדק פואטי.

המשוררים הציגו את מטרות המאבק: טיפוח והעשרה של קהל לשירה, הרחבת היקף הפרסום של שירה בארץ, טיפוח תרבות הספר, שיפור תנאי חייהם של משוררים ויצירת תנאים שיאפשרו להם ליצור, טיפוח יצירת השירה וקריאת השירה בקרב הדור הצעיר, הפצת השירה וקידום ייצוגם של שירים ומשוררים בחו"ל. בכינוס השתתפו בין היתר עדי עסיס, גלעד מאירי, ציפי שחרור, תהל פרוש, מרחב ישורון, מאיה בז'רנו, יוסי אלפי, טל ניצן, יעקב ביטון,יהשוע סיימון, חגית גרוסמן ויחזקאל נפשי.

הקהל. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

המשורר מרדכי גלדמן אמר כי הוא מכיר תודה "לאחים ולאחיות שלקחו חלק בארגון המחאה הזאת". לדבריו, "זוהי לא רק השעה של המחאות של כל אלה שהקפיטליזם החזירי קיפח. יש התרחשות גרועה באופן מיוחד של הפשיזם ואין דבר שהפשיזם מתעב במיוחד מאשר המשורר. אין זה מקרה שהפשיסטים ירו בלורקה ואתם יודעים איפה ירו בו". המשורר מתי שמואלוף, חבר ועדת ההיגוי של המאבק, אמר כי גם משוררים ראויים לקבל תמיכה כספית. "הגענו למצב שאנחנו מקבלים את המצב שמשוררים מופרטים. יש חוק הקולנוע אבל אין חוק השירה", אמר שמואלוף.

המשוררת דיתי רונן הציגה את "תו השירה" הכתוב על מעין קלף, בדומה לתו תקן הניתן לבתי מסחר. התו יינתן על ידי האיגוד לחנויות ספרים ולבתי קפה שיעניקו מעמד ראוי לשירה. רונן גם הציגה נתונים על חלוקת תקציב משרד התרבות, לפיהם רק שני אחוזים מופנים לספרות ומהם חלק קטן עוד יותר מופנה לשירה. נתונים אלה קשים במיוחד, לטענתה, משום שהתקציב לספרות ירד בין השנים 2008 ל-2010 ב-40 אחוזים בקירוב. היא הדגישה כי "צדק פואטי הוא צדק חברתי".

"זה רק נראה כאילו משוררים לא עושים שום דבר, רק משרבטים מלים", אמר המשורר אמיר אור. "אלא שבמלים שלו הוא יוצר עולמות ונותן תוקף למציאות שלנו. לכן גם המשורר הכי מינורי הוא מהפכן". אור קרא להכיר בשירה כמקצוע. "אנחנו לא חיים רק כדי לאכול טוב ולהתרבות", אמר, "אלא גם כדי שלחיים האלה תהיה משמעות".

באירוע נכח גם שר החינוך לשעבר, יוסי שריד, שציטט את הפסוק "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" מספר שמות, והוסיף "אנחנו מחויבים בשירה כאשר מעשי ידיים טובעים בים. רווח והצלה לא יעמדו לנו מהממשלה הזאת. אני חושש שאין להם עניין בשירה. נגזר עלינו להיות חיים הנושאים את עצמם". המשורר והעיתונאי רועי צ'יקי ארד, ממובילי מאבק המשוררים, אמר כי "אנשים חושבים שמשורר צריך להיות רעב וסובל, ותוהים מה הקשר בין משוררים לבין איגוד. אנחנו עומדים לא רק מול הממסד והמדינה אלא גם מול הקפיטליזם הישראלי. לא נשלים עם זה. שירה היא לא סחורה. שירה זה כמו אהבה, שירה זה תרבות".

הדברים התפרסמו לראשונה בהארץ

יובל גלעד | להשתיק את האגו, חברים!

הפריטו אותנו, חברים וחברות, משוררים ומשוררות: פרט לכמה משוררים שאפשר לספור כל כף יד אחת או שתיים, כולנו מוכרים כמה עשרות עותקים מספרים ששילמנו אלפי שקלים כדי להוציאם לאור. התקציבים אפסיים, הפרסים מועטים, ואנחנו רבים עליהם כעדר זאבים רעבים.

אז מה הפלא שהאגו רעב? קוראים אין, כבוד אין, אהב כמעט ואין. היחידים כמעט שכותבים ביקורות על ספרי שירה הם משוררים חברים משוררות חברות, וגם הנדיבות הזאת מגיעה בקושי – כי כל טיפת אהבה שנותנים לאחר עלולה לבוא על חשבוננו. ברקוביץ' כתב או לא כתב עליי, כולנו מכירים את הזיפת הזה.

אבל הכול נובע מהעובדה שאנחנו שאמאנים שגורשו מהשבט, מי שמכילים את ההוויה ויודעים לספר עליה, מי יותר טוב ומי פחות טוב, והעולם יורק לנו בפרצוף. אנחנו רוקדים עם השירים בפסטיבלים, מקבצים קוראים, חיים מתגובות מועטות מהפה ליד.

לכן כנס החירום של "המדינה נגד השירה" היה הצלחה גדולה. הגיעו עשרות משוררים, מ"מפלגות" שירה שונות, הקשיבו זה לזה והוציאו קצת קיטור. כנס שירה ראשון בארץ ישראל, בבית העם, כמו שרק צריך להיות. הכבוד למתי שמואלוף ולצ'יקי ארד. אבל מה – כמו בכל מפגש – יש נפגעים – נעלבים (ביניהם גם אני, אגב, בקשר לאיזה עניין שולי). מה לעשות, בני אדם הם בני אדם, ומשוררים הם רגישים יותר מאחרים (ולא צריך להתבייש בזה!). לכן, עלינו להתגבר על האגו, או לפחות לנסות. אי אפשר להתאגד כשהאגו משתולל וכל אחד חושב על טובתו או על היעלבותו. המדינה ובעלי ההון עושים חייל על חשבון מופרטים שונים שלא מתאגדים, או שסובלים מאיגודים חלשים.

איגוד פירושו פשרה, מציאת מכנה משותף ומאבק משותף על הדברים שהוסכם עליהם. מי הקריא שיר ומי לא הקריא? מי בא ומי לא בא? כמה שירים הקריא פלוני וכמה קראה אלמונית? הכול סממנים של שנאה עצמית של מי הפנימו את המבט הבז של העולם, או יותר נכון מבט אדיש.

השתיקו את האגו, משוררים ומשוררות, כי צפוי מאבק מורכב ולא פשוט, הדורש גייסות. לא מספיק להגיע לכנס, השתדלו להגיע למפגשים הבאים שיהיו. אם לא – התעדכנו באתר. יהיה בהמשך צורך במתנדבים כדי לנסוע לפגוש חברי כנסת עם חוק השירה. אל תבזבזו אנרגיה במלחמות זה עם זה, למרות שחילוקי דעות פואטיים ורצון לאוטונומיה שירית הם טבעיים ויפים.

*

שובר שורות: תהל פרוש בטיימאאוט

מתי שמואלוף על מאבק המשוררים: מפסיקים לעבוד חינם

אנחנו ה-99%. יחזקאל נפשי, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד (צילום: תמי זנדרבג)

בואו היום חמישי לכנס חירום של המשוררים והמשוררות – כי הגיע הזמן להשמיע קול צחוק ומילה, לצד צעקה ששירה וזכויות הולכים יחדיו. המשוררים התחזקו בצלם של האוהלים השונים ברחבי הארץ ויצאו למאבק עובדים.

משוררים מפסיקים לעבוד בחינם. לא עוד פרסום בעיתונים, בכתבי עת, בפסטיבלים ללא תשלום הוגן. שיר אינו הובי, הוא אמנות ומלאכה. שיר הוא דחיסה של שלל החוויות שאספנו במשך השנים בתוך התת מודע שלנו והפיכתן ליהלומים זוהרים מלוחים ומתוקים.

שירה היא מהאמנויות העתיקות ביותר. מתוך השירה, פרחו הפרוזה, הדרמה, הקומדיה, הטרגדיה, הטלוויזיה והקולנוע. אבל המשוררים נשארו מאחור. אמנויות כמו מחול, מוזיקה קלאסית ותיאטרון מקבלות סבסוד על ידי המדינה ואילו השירה נותרה חשופה, עירומה. אך שירים מחזקים לבבות, מחברים אוהבים, דורשים שינוי חברתי.

איגוד המשוררים והמשוררות מבקש להיות כמו כל איגוד עובדים. לדאוג לעובדיו, למרות שבשירה יש הרבה בוסים. יש את צומת ספרים וסטימצקי שהחביאו את מדפי השירה, יש את הוצאות הספרים שהפסיקו להוציא שירה, יש את ערבי השירה שהפסיקו לשלם ליוצרים, אך הגיעה שעה של תחילת מאבק. החברה הישראלית היתה מאוגדת בעבר, והגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.

כל ציבורי העובדים חייבים לעמוד על הזכויות של ה-99% מול ה-1% שאוחז אותנו ברצועת הכלבים. זה לא יצליח לבד. צריך לפעול יחד כדי לקרוע את הרצועה ולצאת לחופשי. אין מקום לעבד ושפחה נרצעת. אין הבדל בין מאבק עובדי חיפה כימיקלים, מרצי האוניברסיטה הפתוחה, עובדי פרי הגליל, ושאר מאבקי העובדים בישראל.

כולנו בעד מטרה צודקת והוגנת של שכר וזכויות סוציאליות עבור פרי מלאכתנו. גם למשורר מגיעות זכויות כאלה, אך קשה לתת אותם כשהתמיכה בשירה ירדה מתחת לקו האדום, כשהקרנות הפסיקו לתמוך בהוצאת כתבי עת וספרי שירה. היום כשמשורר שרוצה להוציא ספר, הוא מקבל מההוצאה דרישה להשיג את דמי הדפוס. גם בשירה, היד הנעלמה של ההפרטה היא סטירה לפנים.

מחאה זו מחאה זו מחאה. דפני ליף, 23 ביולי 2011. cc: wikipedia

לאחר שמונה מפגשים שבועיים, כל יום ראשון ב-17:00 בבית העם, החלטנו ליזום כנס חירום, שבו נוכל להעביר את מצב החרום של השירה להמונים, לגייס חברים חדשים, ולעבור שלב במאבק. הכנס יתקיים היום (חמישי) בבית העם, רוטשילד 69 בשעה 17:00. נתחיל בשדרה בחוץ ואז ניכנס פנימה לשיחות על מצב השירה, הקראות שירה ובעיקר להזדמנות נדירה של כל עולם השירה הישראלי להיפגש. לא רק משוררים מוזמנים, אלא כל מי שאוהב שירה ורוצה לתמוך בה.

בכנס ישתתפו משוררים ומשוררות רבים, דפני ליף תגיע לתמוך, ומוזיקאים והרכב מיוחד – "מחתרת הפנינה", ילבה את אש המחאה ויחזיר את הצבע לאותיות השחורות שלנו, אלו שנותרו ללא בית. אז השיבו את מחלקות השירה לאוניברסיטאות. למדו שירה עכשווית בבתי הספר, גם ביסודיים. החזירו את השירה לעיתונים. אין מה לפחד משירה, כפי שאין מה לפחד מאהבה.

הדברים התפרסמו לראשונה בוואלה תרבות

הכנות קדחתניות לקראת כנס חירום "המדינה נגד השירה"

להלן פרוטוקול של פגישת מליאה שנערכה ב-4 בדצמבר 11 – בבית העם. רשמה את הפגישה המשוררת תהל פרוש. במהלכה דנו בין השאר בכנס ההולך ומתקרב ב15.12 בבית העם – כנס חירום "המדינה נגד השירה". בנוסף, תקנון בניית המוסדות לובש עור וגידים. 

המדריך למהפכת השירה

דורון צברי נותן כלים למאבק השירה

במפגש החמישי של איגוד המשוררים אירחנו את היוצר דורון צברי שבקיא במאבקים פוליטיים לשינוי פני התרבות. הוא ביקש מאיתנו ליצור חזון ולדמיין את השינוי הגדול. התאגדות, אומר צברי, צריכה לבוא מתוך מאבק של כייף

אפשר להיות רדיקלי ולקבל תמיכה מהמדינה? | לילך ובר

הגיליון האחרון של "מטעם" שהוקדש לברטולט ברכט

אפשר להיות רדיקלי ולקבל תמיכה מהמדינה? | לילך ובר

לילך ובר סוקרת את המאבק המשוררות מנקודה פמיניסטית. ובר שואלת שאלות שלוקחות אותנו גם אחורה בהיסטוריה אל מאבקי עבר בתרבות וגם קדימה אל הדרך בה המאבק צריך להצטייר.