קבצנים, תעמדו בתור, רבינוביץ' חוזר!

אל תריבו על העצמות. cc: flickr by eliduke | Bone-A-Fide Dog Ranch

אל תריבו על העצמות. cc: flickr by eliduke | Bone-A-Fide Dog Ranch

בעקבות ההישג האדיר הראשון של מחאת המשוררים והמשוררות וכנס החירום לשירה – החליטה אסף זמיר מנהל החדש של קרן רבינוביץ להחזיר ואף להגדיל את תקציב התמיכות לשירה. אך ליובל גלעד יש אופק רחוק יותר והוא מזכיר לנו את השמיים הגדולים במאבק.

‎קרא עוד מהפוסט הזה

מודעות פרסומת

המשוררים דורשים מהמדינה צדק פואטי

בכינוס בשדרות רוטשילד הכריזו על הקמת איגוד למען השירה בישראל. בצילום: מרחב ישורון והמנחה המקסים: רותם מלנקי. צילום עזרא "הצלם הפואטי" לוי.

בכינוס בשדרות רוטשילד הכריזו על הקמת איגוד למען השירה בישראל. בצילום: מרחב ישורון והמנחה המקסים: רותם מלנקי. צילום עזרא "הצלם הפואטי" לוי.

המשוררים דורשים מהמדינה צדק פואטי | מיה סלע
בבית העם אשר בשדרות רוטשילד בתל אביב נוסד אתמול איגוד המשוררים. בכנס חירום בשם "המדינה נגד השירה", התקבצו ובאו כמה עשרות משוררים ואמרו שירה. האירוע התחיל בהקראת שירה בשדרה, הנושאת עדיין את זכר המאבק העממי לצדק חברתי. רוכבי האופניים גילו ששביל האופניים של השדרה חסום במשוררים ורטנו. קבוצות של נערים ונערות עם חולצות של הנוער העובד צעדו בשלהם ולא התעניינו כלל לדעת במה מדובר. הם חיפשו מפית וניגשו לקחת מפיות מהקיוסק הסמוך. אולי הם שיחקו חפש את המטמון.

בחודשיים האחרונים, שקדמו לכנס היסוד, דנו המשוררים בינם לבין עצמם בסוגיות המציקות להם: מחוסר התקצוב של ספרי שירה ועד לשם האיגוד – אם ייקרא איגוד המשוררים או איגוד המשוררות. עלתה גם הצעה לקיים שביתה כללית של משוררים. אמש נדמה היה שנזנח רעיון השביתה וכעת קראו המשוררים לצדק פואטי.

המשוררים הציגו את מטרות המאבק: טיפוח והעשרה של קהל לשירה, הרחבת היקף הפרסום של שירה בארץ, טיפוח תרבות הספר, שיפור תנאי חייהם של משוררים ויצירת תנאים שיאפשרו להם ליצור, טיפוח יצירת השירה וקריאת השירה בקרב הדור הצעיר, הפצת השירה וקידום ייצוגם של שירים ומשוררים בחו"ל. בכינוס השתתפו בין היתר עדי עסיס, גלעד מאירי, ציפי שחרור, תהל פרוש, מרחב ישורון, מאיה בז'רנו, יוסי אלפי, טל ניצן, יעקב ביטון,יהשוע סיימון, חגית גרוסמן ויחזקאל נפשי.

הקהל. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

הקהל. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

המשורר מרדכי גלדמן אמר כי הוא מכיר תודה "לאחים ולאחיות שלקחו חלק בארגון המחאה הזאת". לדבריו, "זוהי לא רק השעה של המחאות של כל אלה שהקפיטליזם החזירי קיפח. יש התרחשות גרועה באופן מיוחד של הפשיזם ואין דבר שהפשיזם מתעב במיוחד מאשר המשורר. אין זה מקרה שהפשיסטים ירו בלורקה ואתם יודעים איפה ירו בו". המשורר מתי שמואלוף, חבר ועדת ההיגוי של המאבק, אמר כי גם משוררים ראויים לקבל תמיכה כספית. "הגענו למצב שאנחנו מקבלים את המצב שמשוררים מופרטים. יש חוק הקולנוע אבל אין חוק השירה", אמר שמואלוף.

המשוררת דיתי רונן הציגה את "תו השירה" הכתוב על מעין קלף, בדומה לתו תקן הניתן לבתי מסחר. התו יינתן על ידי האיגוד לחנויות ספרים ולבתי קפה שיעניקו מעמד ראוי לשירה. רונן גם הציגה נתונים על חלוקת תקציב משרד התרבות, לפיהם רק שני אחוזים מופנים לספרות ומהם חלק קטן עוד יותר מופנה לשירה. נתונים אלה קשים במיוחד, לטענתה, משום שהתקציב לספרות ירד בין השנים 2008 ל-2010 ב-40 אחוזים בקירוב. היא הדגישה כי "צדק פואטי הוא צדק חברתי".

"זה רק נראה כאילו משוררים לא עושים שום דבר, רק משרבטים מלים", אמר המשורר אמיר אור. "אלא שבמלים שלו הוא יוצר עולמות ונותן תוקף למציאות שלנו. לכן גם המשורר הכי מינורי הוא מהפכן". אור קרא להכיר בשירה כמקצוע. "אנחנו לא חיים רק כדי לאכול טוב ולהתרבות", אמר, "אלא גם כדי שלחיים האלה תהיה משמעות".

באירוע נכח גם שר החינוך לשעבר, יוסי שריד, שציטט את הפסוק "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" מספר שמות, והוסיף "אנחנו מחויבים בשירה כאשר מעשי ידיים טובעים בים. רווח והצלה לא יעמדו לנו מהממשלה הזאת. אני חושש שאין להם עניין בשירה. נגזר עלינו להיות חיים הנושאים את עצמם". המשורר והעיתונאי רועי צ'יקי ארד, ממובילי מאבק המשוררים, אמר כי "אנשים חושבים שמשורר צריך להיות רעב וסובל, ותוהים מה הקשר בין משוררים לבין איגוד. אנחנו עומדים לא רק מול הממסד והמדינה אלא גם מול הקפיטליזם הישראלי. לא נשלים עם זה. שירה היא לא סחורה. שירה זה כמו אהבה, שירה זה תרבות".

הדברים התפרסמו לראשונה בהארץ

יובל גלעד | להשתיק את האגו, חברים!

הפריטו אותנו, חברים וחברות, משוררים ומשוררות: פרט לכמה משוררים שאפשר לספור כל כף יד אחת או שתיים, כולנו מוכרים כמה עשרות עותקים מספרים ששילמנו אלפי שקלים כדי להוציאם לאור. התקציבים אפסיים, הפרסים מועטים, ואנחנו רבים עליהם כעדר זאבים רעבים.

אז מה הפלא שהאגו רעב? קוראים אין, כבוד אין, אהב כמעט ואין. היחידים כמעט שכותבים ביקורות על ספרי שירה הם משוררים חברים משוררות חברות, וגם הנדיבות הזאת מגיעה בקושי – כי כל טיפת אהבה שנותנים לאחר עלולה לבוא על חשבוננו. ברקוביץ' כתב או לא כתב עליי, כולנו מכירים את הזיפת הזה.

אבל הכול נובע מהעובדה שאנחנו שאמאנים שגורשו מהשבט, מי שמכילים את ההוויה ויודעים לספר עליה, מי יותר טוב ומי פחות טוב, והעולם יורק לנו בפרצוף. אנחנו רוקדים עם השירים בפסטיבלים, מקבצים קוראים, חיים מתגובות מועטות מהפה ליד.

לכן כנס החירום של "המדינה נגד השירה" היה הצלחה גדולה. הגיעו עשרות משוררים, מ"מפלגות" שירה שונות, הקשיבו זה לזה והוציאו קצת קיטור. כנס שירה ראשון בארץ ישראל, בבית העם, כמו שרק צריך להיות. הכבוד למתי שמואלוף ולצ'יקי ארד. אבל מה – כמו בכל מפגש – יש נפגעים – נעלבים (ביניהם גם אני, אגב, בקשר לאיזה עניין שולי). מה לעשות, בני אדם הם בני אדם, ומשוררים הם רגישים יותר מאחרים (ולא צריך להתבייש בזה!). לכן, עלינו להתגבר על האגו, או לפחות לנסות. אי אפשר להתאגד כשהאגו משתולל וכל אחד חושב על טובתו או על היעלבותו. המדינה ובעלי ההון עושים חייל על חשבון מופרטים שונים שלא מתאגדים, או שסובלים מאיגודים חלשים.

איגוד פירושו פשרה, מציאת מכנה משותף ומאבק משותף על הדברים שהוסכם עליהם. מי הקריא שיר ומי לא הקריא? מי בא ומי לא בא? כמה שירים הקריא פלוני וכמה קראה אלמונית? הכול סממנים של שנאה עצמית של מי הפנימו את המבט הבז של העולם, או יותר נכון מבט אדיש.

השתיקו את האגו, משוררים ומשוררות, כי צפוי מאבק מורכב ולא פשוט, הדורש גייסות. לא מספיק להגיע לכנס, השתדלו להגיע למפגשים הבאים שיהיו. אם לא – התעדכנו באתר. יהיה בהמשך צורך במתנדבים כדי לנסוע לפגוש חברי כנסת עם חוק השירה. אל תבזבזו אנרגיה במלחמות זה עם זה, למרות שחילוקי דעות פואטיים ורצון לאוטונומיה שירית הם טבעיים ויפים.

*

משוררים בלי בית: רן בן-נון ב-24 שעות | ידיעות אחרונות

כל מי שפתח פייסבוק בשנים האחרונות, ונתמזל מזלו לאחוז בחברים הנכונים, יודע שיש כאן משוררים מדהימים. פרץ היצירתיות שמעופף ממוחות צעירים ומגיע אל הרשת החברתית הוא מטר של פנינים יפיפיות שחובה לארוז היטב ולשמור למעננו ולמען הדורות הבאים. רן בן נון בידיעות אחרונות היום – לקראת כנס החירום

המשוררים ממשיכים להאבק | יובל גלעד

מאבק המשוררים

מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

משורר לא בוחר את ייעודו – כתיבת שירה. משוררת לא בוחרת את החיים הלא קלים הנלווים לכך. קשיי כתיבה? לא ולא. קשיי פרנסה. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד

ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia
ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia

הכסף מנכר אותנו מהמקום, הופך אותנו לגלובליים, על מקומיים, אוניברסליים, וכל ערכי הקידמה של המערב – והתוצאה – אנשים בלי חיבור למקום. בימים אלה מתארגן "מאבק המשוררים" לצורך תמיכה כלכלית של המדינה בשירה. בין השאר המאבק הוא על קיום כתבי עת, שהם נשמת אפה של ספרות חיה. אבל כבר כתבתי על כתבי עת שמתים בסתר והנה אחד מהם קם לתחייה למרות שחשבתי שהנה והוא כבר אבד. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

ואני אפילו לא ידעתי שאני, ולמה חשוב "מאבק השירה"

מאת: יודית שחר

ואני אפילו לא ידעתי שאני, ולמה חשוב "מאבק השירה"

עד כמה נמוך יכולה השירה לרדת בישראל?

אתמול קבלתי טלפון אקראי מחברה ששאלה אם אני שמחה על ששלושה שירים שלי פורסמו בספר לימוד אזרחות של מט"ח.

איזה ספר? שאלתי המומה. את רצינית? כמה שירים פורסמו? אילו שירים?

ולא ידעתי איך לחלק את ההרגשה, שמחה על כך ששירי נכנסו לספר בתוכנית הלימודים, או הכעס וחוסר האונים שאיש לא טרח לבקש את רשותי, או למצער, להודיע לי, לוודא שאין טעויות העתקה/הדפסה, ולפחות לזכות אותי בעותק.

מזמן שאני עדה לכך ששירי מתפזרים עם הרוח. אני שמחה על הפיזור, שלא תטעו. גאה ממש כשמיידעים אותי על "זו אני מדברת", שנמצא על קירות משרדים ובמחלקות של שירות לקוחות.

אבל משהו רע מאוד קורה, משוררות/יוצרות הפכו לשקופות.

במדינה שבהחייםוחיות מתים ומתות יוצרות בחיי עוני וחרפה. במדינה שבה מרוויחה, יוצרת, במקרה הטוב והמופלא שקל על ספר שירה. במדינה שבה הוצאות ספרים דורשות כסף על הוצאת ספר שירה. במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה, ויש בקושי חצי עמודה לתחום (להבדיל, למשל, מהז'אנר היוקרתי והיצירתי של מיחזור תרנגולות מתות באינסוף סיפרי בישול). במדינה שבה אין בושה לבקש ממשורר להגיע על חשבונו ולהקריא חינם מפרי יצירתו לקהל משלם בכניסה. במדינה שבה אנשים עובדים כמו חמורים בכדי להכניס אוכל לפה ולספק לעצמם מיטה ותקרה, ואין להם שנייה פנויה ליצירה. במדינה בה מקוצצות באכזריות ולא נותרו קרנות לשירה, במדינה  הזאת אני מגלה לתומי ששלושה שירים שלי נלקחו לספר לימוד באזרחות, ואני אפילו לא ידעתי שאני.

במדינה כזאת אני מגלה לתומי, חודש לפני, שוב דרך חבר שהתקשר "לברך", שכתב עת של מוסד ערכי להכשרת מורים, העתיק חצי שיר שלי מעיתון הארץ, הציג אותו כשיר שלם, וכן, שוב, ללא פנייה אלי וללא בקשתי. וכמה כאב לי ששיר שלי מופיע בחלקו, ללא הבית המסיים, ללא הפואנטה. וכמובן ללא פרטים עלי. וכן, זה בסך הכל שיר. מי זו היוצרת?? יללה, ניקח, נשתמש, ממילא עוד דקה נזרוק, מה פתאום דקה, שנייה מספיקה, ומה זה חשוב חצי שמצי.

וכן, רבותי, קוראים לזה גזילה.

ואני אפילו לא היה עולה בדעתי לבקש שקל, תהיו בטוחים. אם מישהו היה פונה ומבקש.

לכן כל כך חשוב "מאבק השירה". וטועה אורי הולנדר כשהוא תוקף מאבק של משוררות ומשוררים, על כך שמגיע להם מקום ראוי, פינה לנשום, במדינת הרגל הגסה, הנצלנית, הכה בוטה שלנו.

כי אין לי מושג כמה נמוך מזה ניתן לרדת. אם כי למדתי שבעינייני ניצול, היצירתיות האנושית היא בלתי נדלית.

אני מזמינה אתכם לכנס שייתקים ביום ה', ב 15 בחודש, בבית העם, רח' רוטשילד 69, תל אביב, שיתחיל בחמש בערב.

בואו, נקריא שירים, יהיה כייף. וחשוב לבוא. ולא רק למשוררות ולאוהבות ואוהבי שירה. ואולי גם נלמד לא לזלזל בעצמנו, בכל תחום, לא משנה מהו. להרים ראש. שהרי אני משוררת לעזאזל, לקחו לי חמישים ומשהו שנה להגיד את המילה. הנה זקפתי ראש של משוררת.

 מאת: יודית שחר | הדברים התפרסמו לראשונה באתר של יודית שחר

יוצרים זכויות, גם לשירה, גם למשוררות!

מאת עדי עסיס

תנועת מאבק המשוררים קמה בעקבות ניתוק צינורות החמצן התקציביים לשירה בישראל, הממומנת בעזרתן של קרנות, כמו קרן מפעל הפיס, וקרן רבינוביץ' שהחליטו השנה, שרירותית, להפסיק את התמיכה בהוצאה של כתבי עת וספרי שירה. מאבק המשוררים פועלת כדי להסדיר את מעמדה החוקי של השירה ואת זכויות המשוררים. ומהן בעצם הזכויות של קהילת המשוררים, שהתכונה היחידה, המובהקת, הקושרת בין חבריה היא כתיבת שירה, ומכל בחינה אחרת מדובר בקהילה הטרוגנית, שרב בה השוני על הדמיון ? הנה משוררות שתמכו במאבק חברתי, אך על מה המשוררות עצמן נאבקות? ‎קרא עוד מהפוסט הזה

%d בלוגרים אהבו את זה: