להחיות את ענף השירה הישראלית | מתי שמואלוף ב"ישראל היום"

איגוד המשוררים בפעולה

איגוד המשוררים בפעולה

בארה"ב קיימת מסורת: יוזמה שנתית נפלאה שבמסגרתה נבחר שׂר שִׁירָה (poetry), שתפקידו העיקרי הוא לקרב את השירה אל האומה האמריקנית. הוא נבחר על ידי הממשל ומקבל ממנה משכורת במהלך תפקידו ואף לשכה בבניין ספריית הקונגרס.

איגוד המשוררים הישראלי שהוקם בשנת 2011 מבקש גם הוא לקרב את השירה העברית לציבור במדינה. בשנת 2012 החלו אנשי האיגוד לאסוף חתימות ליוזמה של הכרזה על השירה הישראלית כחלק מהנושא העיקרי של שנת הלימודים הבאה (תשע"ד). הצעד הזה אולי יוליד יום אחד הבנה בנוגע למקום המרכזי של השירה ושל התרבות בתוך ליבה של המדינה. אסור לנו לחשוב כי תרבות צריכה להישאר אך ורק בתחום כוחות השוק, עלינו להביא אותה קדימה ולחשוב כמו עמיתינו במערב.

במסגרת קריאתם של המשוררים להכריז על שנת השירה הישראלית, כתבו כך: "השירה הינה אוצר רב ערך וחיוני בתרבות… באמצעות מימוש יוזמה זו ניתן יהיה להעמיק ולגוון את חשיפת השירה הישראלית בקרב תלמידות ותלמידי מדינת ישראל לרבות פעילויות חינוכיות שאינן, בהכרח, מהוות שיעורים סטנדרטיים".

הקריאה לשנת שירה ישראלית כאמצעי להביא את האמנות הנשכחת למרכז מדורת השבט היא דרך נוספת להנגיש קולות חדשים בתרבות. השירה הצעירה היתה חוד החנית של הרב־תרבותיות וחלוצה עיקרית לפני המחאה החברתית שעלתה בשנת 2011. מי שהיה ער לקבוצות השירה השונות, לכתבי העת ולערבי השירה בשולי העיר היה יכול להבין את העומד לבוא. השירה היא המקור לדמיון בחברה הישראלית.

בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013

בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013

מערכת החינוך בישראל מלמדת שירה לבגרות בצורה לקונית ואנכרוניסטית. התלמידים נדרשים לשנן שירים של המשוררים הלאומיים וכמעט לא נחשפים לשירה צעירה, חתרנית ובועטת. כמדריך לסדנאות כתיבה, אני יודע כיצד אפשר ללמד שירה ולהפוך אותה לכלי אמיתי לשינוי חברתי. היוזמה של העמדת השירה במרכז תדרוש ממשרד החינוך הבאת משוררים ומשוררות לכל בתי הספר, וקריאה מחדש של שיריהם לאור החוויות החדשות של התלמידים.

מדינת ישראל, כחלק ממשפחת העמים, נבחנת בתרבותה. בכל שנה אנו מחכים לראות אם הגיעו הסרטים הישראליים לרשימת המועמדים לאוסקר. גם השירה חייבת להישלף מתוך השוליות שלה ולחזור להיות כלי מרכזי להבניית תרבות. ההצעה של איגוד המשוררים לשנת שירה, כחלק מתוכנית משרד החינוך, תעמוד לצד כלים נוספים, כגון הכרזה על פרס ספיר לשירה, חוק לשירה, תמיכות שנתיות למשוררים, פרס ראש הממשלה לשירה ועוד.

כיום, ענף השירה נמצא בנקודת השפל הגדולה שלו. הוצאות ספרים כמעט לא מוציאות ספרי שירה, עקב המסחריות הכמעט אפסית של הענף. אך הידע שהשירה מכילה הוא ענק, ויוצרים רבים ממשיכים לפרסם את תובנותיהם באופן עצמאי, בין שבאינטרנט (באמצעות פלטפורמות חדשות דוגמת "אינדיבוק" ואחרות) ובין שברשתות החברתיות.

בואו נחזיר את המחויבות של המדינה לתרבות, לאזרחים ולקניין הרוחני שלה. על משרד החינוך להתייחס באופן רציני ליוזמה החדשה כחלק ממגוון פעולות להחייאת ענף השירה בתרבות הישראלית.

מודעות פרסומת

מאבק המשוררים מביא תוצאות בשטח

מאת: עזרא "הצל"ש הפואטי" לוי

ב- 17.5.12,נערכה ב- "עלמא" תל אביב השקה ל- "פסוקים" – ספר שירה חדש של המשורר הפרופסור זלי גורביץ', בעריכת דרור בורשטיין. לראשונה, הופק ספר שירה כתוצאה משיתוף פעולה בין עמותת  "הליקון" להוצאת "מודן", ויהיה לזה המשך. "הליקון" תשמש כמערכת מקצועית-אמנותית, ו"מודן" תהיה אחראית על ההפקה וההפצה. כך תיחסך בעתיד ההוצאה הכספית הכרוכה בהפקה ובשיווק הספר, אותה נאלצו משוררים ומשוררות להוציא מכיסם עד כה (בין 10,000 ל-15,000 שקלים בערך).

על רקע המחאה החברתית ומאבק המשוררים המתמשך, זה ללא ספק צעד היסטורי מבורך, אותה יזמה עמותת "הליקון".  "פסוקים", הוא הספר הראשון בסדרה. כפי שדווח לי, במהלך השנה הקרובה, אמורים לצאת לאור ספרי שירה נוספים בהפקה המשותפת. ספרים של משוררים ישראליים, וגם ספרי שירה זרים שיתורגמו לעברית.

צילום וכיתוב –  עזרא לוי. לסקירה מורחבת, הנה קישור לאלבום התמונות של עזרא לוי. 

בחזרה לטרויה: מחאת המשוררים היוונים ביום השירה הבינלאומי

הנה סרטון שצולם כחלק ממחאת המשוררים היוונים, ביום השירה הבינלאומי (שגם צויין בישראל באיגוד המשוררים). השירה מגיבה למשבר החברתי העמוק ביוון. בנוסף, בהמשך, תוכלו לקרוא ולראות תמונות מהמחאה החברתית הכוללת כחלק מהמשבר של החברה היוונית, כפי שצולמו בידי עזרא "צל"ש פואטי" לוי.

*

יוון הופקרה | עזרא "צל"ש פואטי" לוי

מחאת המשוררים ביוון היא חלק מהמחאה החברתית ביוון. בהקשר למחאת המשוררים היווניים, אני מביא לכם מספר תמונות מהמחאה החברתית ביוון, לה הייתי עד. לפני כשנה, בדצמבר 2010, ביקרתי באתונה. כל יוון געשה ורעשה אז, בגלל המשבר הכלכלי החריף. אירופה הגדולה, כמעט הפקירה את היוונים. כזכור, האיחוד האירופי הציב אז אולטימטום חד משמעי לממשלת יוון, שזעקה לעזרה כספית.

המונים יצאו אז לרחובות, הפגנות המוניות נערכו שם מידי יום בכל רחבי יוון, אתונה בערה. מעמד הפועלים השחוק, ממש דרש לתלות את שרי הממשלה האחראים למחדל הכלכלי. אפשר לראות בתמונות איך מכינים להם את הגרדום , עם הבובות והשמות של השרים השנואים על העם. מול כל זה, הממשל היווני ניסה לשדר שהעסקים כרגיל. עובדה. גם חיילי המשמר מול בנין הפרלמנט, צועדים ב"שאנטי" שלהם, בטקס מסורתי שחוזר על עצמו מידי כמה שעות.
צילום וכיתוב : עזרא לוי – צלם פואטי.

צילום וכיתוב : עזרא לוי -צלם פואטי.

להפשיט את השודדים מהטרנינג

The traditional "Jolly Roger" of piracy.

הם מ פ ח ד י ם | The traditional "Jolly Roger" of piracy. cc: wikipedia

הם מ-פ-ח-ד-י-ם | יובל גלעד

מאבק המשוררים מצליח, גבירותיי ורבותיי הסקפטיים – אחרי שקרן רבינוביץ' נבהלה וחזרה לתמוך בהוצאת ספרי שירה, התבשרנו היום שגם מפעל הפיס השתפר לטובה וחזר לתמוך בהוצאת ספרי שירה מעל סכומים של עשרת אלפים ש"ח. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

טהור מול הקרנפים שבחוץ

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

מאת יובל גלעד – התתפרסם לראשונה בהעוקץ.

יצחק לאור מפנה עורף למאבק המשוררים שצמח מהמחאה החברתית, בתואנה שמדובר בחבורת לקקנים חובבי פרסים. יובל גלעד על התפיסה השמרנית המפרידה בין האסתטי לאתי ואוהבת את המשוררים שלה רעבים כבר ‎קרא עוד מהפוסט הזה

נגד הפרטת השירה

PDF הדפסה דוא
ראשון, 18 דצמבר 2011 20:28

מאת לילך ובר

ביום חמישי האחרון, התקיים בבית העם "כנס חירום של עולם השירה", פרי יוזמה של משוררים, שברי להם שאל למדינה בה שירה נופלת קורבן לכללי השוק החופשי. בין ההצעות שהועלו: חוק השירה, שיסדיר תמיכה ציבורית והכרה במשורר כבעל מקצוע.

השבוע הגיעו אל "בית העם" בתל-אביב עשרות רבות של משוררים ומשוררות, על מנת להקים איגוד משוררים. ארגון עובדים שנועד לייצג את העוסקים במקצועות השירה. לא רק משוררים, כי אם גם עורכים, מתרגמים, חוקרים באקדמיה, מבקרים, מגיהים, וגם כל מי שעבורו מצב השירה בעת הזאת לא משקף את חשיבותה. במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד נתלה השלט "משוררות דורשות צדק פואטי". הצדק הפואטי שדורש עולם השירה לא מבטא בהכרח עמדה שרואה בשירה פרנסה. כתיבת שירה איננה מקצוע מכניס, ולא הייתה כזו בשום נקודת זמן בהיסטוריה. הדרישה היא להכרה בחשיבות השירה ובמקצועות השירה, באמצעות תקצוב הוגן של אמנות חשובה זו. תקצוב השירה הוא אמצעי לקידומה בתרבות הישראלית, בה נדחקה לקרן זווית.

בשדרות רוטשילד, שדרה שהפכה לסמל המאבק החברתי, מתחת למרפסת, הקריאו משוררים משיריהם. הם קראו לעוברים ולשבים לחבר מאבקים ולחבור למאבק עובדים של מגזר, שהמערכה שהוא מנהל היא בעיקרה על עצם ההכרה בו כמשלח יד. המאבק הוא על תפיסת מקצועות התרבות כעיסוק ששכרו בצדו, ואינו בגדר תחביב או גחמה אישית.

 

המשורר אמיר אור (צילום: גרילה תרבות)

חברי ועדת ההיגוי של המאבק הציגו את הקשיים התקציביים, שנערמו עד לאין הכילם בשנה האחרונה. המשוררת דיתי רונן הציגה כרסום מתמשך בתקציבים הממשלתיים. לא רק שאין שום סעיף תקציבי מובחן לשירה, אלא שניסיון להעריך את תמיכת המדינה בעולם השירה, מצביע על נתון מביך – כ-0.5% מתקציב התרבות. תקציב התרבות, כפי שלימדה אותנו מחאת האמנים בקיץ האחרון, מדולדל בלאו הכי, וגובהו פחות מ-0.2%. נמוך לאין שיעור אף מזה שבמדינות עניות יותר מישראל. גם גופים כגון מפעל הפיס וקרן יהושע רבינוביץ, שתקצבו בעבר הוצאת ספרי שירה ותמכו בכתבי עת לשירה, סגרו כעת את הברז. מפעלים רבים, כדוגמת ביה"ס היהודי-ערבי לשירה של עמותת הליקון, נסגרו או עומדים על סף סגירה. כתבי עת ספרותיים רבים האטו מאוד את פעילותם או נסגרו. על אף שניתן להתפלפל רבות בשאלה "מיהו משורר", באי הכנס הציגו תפיסת עולם פלורליסטית, ובעיקר פרגמטית: תקצוב עולם השירה והחייאת מוספי שירה תחילה, ואחר כך יוכלו חוקרי ומבקרי שירה, המשתכרים שכר הוגן, לקבוע מיהו משורר ומהי שירה עברית ראויה.

ברי למי שהגיע לכנס, כי משוררים אינם רק משוררים מתים, או מי שזכו להיכנס לקאנון הספרותי, אלא כל מי שהעיסוק בשירה – קריאה, כתיבה, עריכה, תרגום, מחקר וביקורת – עומד בראש סדר העדיפויות שלו. מי שרואה בשירה דרך יעילה וקומוניקטיבית לפעולה תרבותית בת הזמן. כזו שמגיבה בזריזות ובאופן מתקשר על עוולות חברתיות ופוליטיות.

באמנות השירה, האינדיבידואלי ביותר הוא גם האוניברסלי ביותר. השירה מאפשרת מסגרת פרשנית ליצירת תפיסת עולם מורכבת, שאינה בהכרח אליטיסטית או מנותקת מרחשי הלב של העם. לשם כך, דרוש ממסד ספרותי מתוגמל, העוסק בשירה, אשר באפשרותו להעריך שירה מתוך היצע רחב, ולפרסם זאת בבמות שחשופות לקהל גדול – בין אם במוספי ספרות בעיתונות היומית, ובין אם בכתבי עת מחקריים ייעודיים, שיזכו לתפוצה רחבה.

העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד חיבר בין מאבק המשוררים לבין הקפיטליזם החזירי בישראל: "היד הנעלמה היא לא נעלמה, כי היא נותנת לנו סטירה ואנחנו מרגישים אותה. המאבק הוא לא רק מול המדינה, אלא מול הקפיטליזם הישראלי". לאלה הסבורים, שכוחות השוק מוכיחים, כי אין דרישה לשירה, ענה: "שירה אינה סחורה. זה כמו אהבה. זו תרבות". המדינה תופסת את עצמה כתרבותית, אך מפקירה את התרבות לכוחות השוק.

העורך והמשורר אמיר אור סיפק אבחנה חשובה על מעמד התרבות באומרו, כי בישראל המקארתיסטית, האמנות הלא-מגויסת נתפסת כאויב, כסמכות מתחרה. לפני כעשור, אור לקח חלק בוועדה היחידה שבדקה את מצב היוצר ומצב היצירה. המסקנות הוגשו לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, אך מעולם לא יושמו.

הקמת איגוד המשוררים איננה התארגנות מובנת מאליה בעולם השירה המבוזר. קדמה להתארגנות זו הקמתם בשנים האחרונות של כתבי עת עצמאיים לשירה, שהרבו להשמיע קול בנושאים פוליטיים וחברתיים. כתבי העת, יחד עם ארגונים נוספים, חברו, במסגרת קבוצת "גרילה תרבות", למאבקי עובדים במשק הישראלי. אירועי שירה ליוו גם את מחאת האוהלים בקיץ האחרון, ואך טבעי היה שהפנים של המאבק, דפני ליף, נשאה דברים בכנס.

כנס החירום הוכיח, שהתאגדות ויציאה למאבק רצויות ודרושות כעת יותר מאי פעם. התארגנות זו חשובה בעת משבר ערכים חריף בחברה הישראלית. ארד קבל על כך, שלא רק השירה מופרטת, אלא גם הפואטיקה מופרטת. כל משורר כתב על הכאב שלו. אך ניתן לשאת עיניים אל עתיד, בו איגוד המשוררים יעודד גם יצירה של פואטיקה חדשה: כזו שאינה מתגייסת להיות שופר השלטון, כזו שלא מציעה רק עיסוק בפרט במבודד.

* המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".

The Death of Poetry

15.12.11 - "בית העם" - רוטשילד 69 ת"א

Yossi Alfi Reading from his book - from behind you can see Haim Siran. photo: Ezra Levy

by Liran Shamriz in Tel Aviv

A few months ago, the last stone was laid in the grave of Israeli arts. The last fund to support artists in Israel officially declared that it will stop supporting poetry, books and poets. This means that all expenses of publication are now solely on the backs of the people.

In a country where, on average, it takes nearly 40,000 shekels (almost 10,000 dollars) to publish a book, it is clear why there will be no chance for new artists to make it to the market. They gave up making money from their craft a long time ago, now they won’t be able to publish at all.

In days like this, I ask myself: is this struggle truly important? Missiles are landing on my house in Ashkelon. When I open the news I can see clearly that a clash with Hezbollah – or even Iran – will probably lead to a full blown war.

So yes, I have all the right to say, “fuck poetry, fuck the artists – the real issue is survival.”

But, what does it mean to survive? In what kind of world will we “survive?” A world made of steel and plastic, run by technical people, lacking creative imagination? A world without books and poems?

This is a world where children do not dream – they only fit themselves to a specific frame for their own financial benefit.

The fight for government funding is more than just for monies. The fight is for recognition for their efforts. And yes, even when I’m visiting my house in Ashkelon, going to  the bomb-shelter from now and then, I still think and believe the arts are important.

The media’s talk of war will soon become actual bombs, tanks and bullets. I need something else to fight for.

This article was first published on Global Jewish Voice

Read More about the conference and the struggle

%d בלוגרים אהבו את זה: