להחיות את ענף השירה הישראלית | מתי שמואלוף ב"ישראל היום"

איגוד המשוררים בפעולה

בארה"ב קיימת מסורת: יוזמה שנתית נפלאה שבמסגרתה נבחר שׂר שִׁירָה (poetry), שתפקידו העיקרי הוא לקרב את השירה אל האומה האמריקנית. הוא נבחר על ידי הממשל ומקבל ממנה משכורת במהלך תפקידו ואף לשכה בבניין ספריית הקונגרס.

איגוד המשוררים הישראלי שהוקם בשנת 2011 מבקש גם הוא לקרב את השירה העברית לציבור במדינה. בשנת 2012 החלו אנשי האיגוד לאסוף חתימות ליוזמה של הכרזה על השירה הישראלית כחלק מהנושא העיקרי של שנת הלימודים הבאה (תשע"ד). הצעד הזה אולי יוליד יום אחד הבנה בנוגע למקום המרכזי של השירה ושל התרבות בתוך ליבה של המדינה. אסור לנו לחשוב כי תרבות צריכה להישאר אך ורק בתחום כוחות השוק, עלינו להביא אותה קדימה ולחשוב כמו עמיתינו במערב.

במסגרת קריאתם של המשוררים להכריז על שנת השירה הישראלית, כתבו כך: "השירה הינה אוצר רב ערך וחיוני בתרבות… באמצעות מימוש יוזמה זו ניתן יהיה להעמיק ולגוון את חשיפת השירה הישראלית בקרב תלמידות ותלמידי מדינת ישראל לרבות פעילויות חינוכיות שאינן, בהכרח, מהוות שיעורים סטנדרטיים".

הקריאה לשנת שירה ישראלית כאמצעי להביא את האמנות הנשכחת למרכז מדורת השבט היא דרך נוספת להנגיש קולות חדשים בתרבות. השירה הצעירה היתה חוד החנית של הרב־תרבותיות וחלוצה עיקרית לפני המחאה החברתית שעלתה בשנת 2011. מי שהיה ער לקבוצות השירה השונות, לכתבי העת ולערבי השירה בשולי העיר היה יכול להבין את העומד לבוא. השירה היא המקור לדמיון בחברה הישראלית.

בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013

מערכת החינוך בישראל מלמדת שירה לבגרות בצורה לקונית ואנכרוניסטית. התלמידים נדרשים לשנן שירים של המשוררים הלאומיים וכמעט לא נחשפים לשירה צעירה, חתרנית ובועטת. כמדריך לסדנאות כתיבה, אני יודע כיצד אפשר ללמד שירה ולהפוך אותה לכלי אמיתי לשינוי חברתי. היוזמה של העמדת השירה במרכז תדרוש ממשרד החינוך הבאת משוררים ומשוררות לכל בתי הספר, וקריאה מחדש של שיריהם לאור החוויות החדשות של התלמידים.

מדינת ישראל, כחלק ממשפחת העמים, נבחנת בתרבותה. בכל שנה אנו מחכים לראות אם הגיעו הסרטים הישראליים לרשימת המועמדים לאוסקר. גם השירה חייבת להישלף מתוך השוליות שלה ולחזור להיות כלי מרכזי להבניית תרבות. ההצעה של איגוד המשוררים לשנת שירה, כחלק מתוכנית משרד החינוך, תעמוד לצד כלים נוספים, כגון הכרזה על פרס ספיר לשירה, חוק לשירה, תמיכות שנתיות למשוררים, פרס ראש הממשלה לשירה ועוד.

כיום, ענף השירה נמצא בנקודת השפל הגדולה שלו. הוצאות ספרים כמעט לא מוציאות ספרי שירה, עקב המסחריות הכמעט אפסית של הענף. אך הידע שהשירה מכילה הוא ענק, ויוצרים רבים ממשיכים לפרסם את תובנותיהם באופן עצמאי, בין שבאינטרנט (באמצעות פלטפורמות חדשות דוגמת "אינדיבוק" ואחרות) ובין שברשתות החברתיות.

בואו נחזיר את המחויבות של המדינה לתרבות, לאזרחים ולקניין הרוחני שלה. על משרד החינוך להתייחס באופן רציני ליוזמה החדשה כחלק ממגוון פעולות להחייאת ענף השירה בתרבות הישראלית.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום, 21.2.2013

מאבק המשוררים מביא תוצאות בשטח

מאת: עזרא "הצל"ש הפואטי" לוי

ב- 17.5.12,נערכה ב- "עלמא" תל אביב השקה ל- "פסוקים" – ספר שירה חדש של המשורר הפרופסור זלי גורביץ', בעריכת דרור בורשטיין. לראשונה, הופק ספר שירה כתוצאה משיתוף פעולה בין עמותת  "הליקון" להוצאת "מודן", ויהיה לזה המשך. "הליקון" תשמש כמערכת מקצועית-אמנותית, ו"מודן" תהיה אחראית על ההפקה וההפצה. כך תיחסך בעתיד ההוצאה הכספית הכרוכה בהפקה ובשיווק הספר, אותה נאלצו משוררים ומשוררות להוציא מכיסם עד כה (בין 10,000 ל-15,000 שקלים בערך).

על רקע המחאה החברתית ומאבק המשוררים המתמשך, זה ללא ספק צעד היסטורי מבורך, אותה יזמה עמותת "הליקון".  "פסוקים", הוא הספר הראשון בסדרה. כפי שדווח לי, במהלך השנה הקרובה, אמורים לצאת לאור ספרי שירה נוספים בהפקה המשותפת. ספרים של משוררים ישראליים, וגם ספרי שירה זרים שיתורגמו לעברית.

צילום וכיתוב –  עזרא לוי. לסקירה מורחבת, הנה קישור לאלבום התמונות של עזרא לוי. 

בחזרה לטרויה: מחאת המשוררים היוונים ביום השירה הבינלאומי

הנה סרטון שצולם כחלק ממחאת המשוררים היוונים, ביום השירה הבינלאומי (שגם צויין בישראל באיגוד המשוררים). השירה מגיבה למשבר החברתי העמוק ביוון. בנוסף, בהמשך, תוכלו לקרוא ולראות תמונות מהמחאה החברתית הכוללת כחלק מהמשבר של החברה היוונית, כפי שצולמו בידי עזרא "צל"ש פואטי" לוי.

*

יוון הופקרה | עזרא "צל"ש פואטי" לוי

מחאת המשוררים ביוון היא חלק מהמחאה החברתית ביוון. בהקשר למחאת המשוררים היווניים, אני מביא לכם מספר תמונות מהמחאה החברתית ביוון, לה הייתי עד. לפני כשנה, בדצמבר 2010, ביקרתי באתונה. כל יוון געשה ורעשה אז, בגלל המשבר הכלכלי החריף. אירופה הגדולה, כמעט הפקירה את היוונים. כזכור, האיחוד האירופי הציב אז אולטימטום חד משמעי לממשלת יוון, שזעקה לעזרה כספית.

המונים יצאו אז לרחובות, הפגנות המוניות נערכו שם מידי יום בכל רחבי יוון, אתונה בערה. מעמד הפועלים השחוק, ממש דרש לתלות את שרי הממשלה האחראים למחדל הכלכלי. אפשר לראות בתמונות איך מכינים להם את הגרדום , עם הבובות והשמות של השרים השנואים על העם. מול כל זה, הממשל היווני ניסה לשדר שהעסקים כרגיל. עובדה. גם חיילי המשמר מול בנין הפרלמנט, צועדים ב"שאנטי" שלהם, בטקס מסורתי שחוזר על עצמו מידי כמה שעות.
צילום וכיתוב : עזרא לוי – צלם פואטי.

צילום וכיתוב : עזרא לוי -צלם פואטי.

להפשיט את השודדים מהטרנינג

הם מ פ ח ד י ם | The traditional "Jolly Roger" of piracy. cc: wikipedia

הם מ-פ-ח-ד-י-ם | יובל גלעד

מאבק המשוררים מצליח, גבירותיי ורבותיי הסקפטיים – אחרי שקרן רבינוביץ' נבהלה וחזרה לתמוך בהוצאת ספרי שירה, התבשרנו היום שגם מפעל הפיס השתפר לטובה וחזר לתמוך בהוצאת ספרי שירה מעל סכומים של עשרת אלפים ש"ח.

טהור מול הקרנפים שבחוץ

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

מאת יובל גלעד – התתפרסם לראשונה בהעוקץ.

יצחק לאור מפנה עורף למאבק המשוררים שצמח מהמחאה החברתית, בתואנה שמדובר בחבורת לקקנים חובבי פרסים. יובל גלעד על התפיסה השמרנית המפרידה בין האסתטי לאתי ואוהבת את המשוררים שלה רעבים כבר

נגד הפרטת השירה

ראשון, 18 דצמבר 2011 20:28

מאת לילך ובר ביום חמישי האחרון, התקיים בבית העם "כנס חירום של עולם השירה", פרי יוזמה של משוררים, שברי להם שאל למדינה בה שירה נופלת קורבן לכללי השוק החופשי. בין ההצעות שהועלו: חוק השירה, שיסדיר תמיכה ציבורית והכרה במשורר כבעל מקצוע. השבוע הגיעו אל "בית העם" בתל-אביב עשרות רבות של משוררים ומשוררות, על מנת להקים איגוד משוררים. ארגון עובדים שנועד לייצג את העוסקים במקצועות השירה. לא רק משוררים, כי אם גם עורכים, מתרגמים, חוקרים באקדמיה, מבקרים, מגיהים, וגם כל מי שעבורו מצב השירה בעת הזאת לא משקף את חשיבותה. במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד נתלה השלט "משוררות דורשות צדק פואטי". הצדק הפואטי שדורש עולם השירה לא מבטא בהכרח עמדה שרואה בשירה פרנסה. כתיבת שירה איננה מקצוע מכניס, ולא הייתה כזו בשום נקודת זמן בהיסטוריה. הדרישה היא להכרה בחשיבות השירה ובמקצועות השירה, באמצעות תקצוב הוגן של אמנות חשובה זו. תקצוב השירה הוא אמצעי לקידומה בתרבות הישראלית, בה נדחקה לקרן זווית. בשדרות רוטשילד, שדרה שהפכה לסמל המאבק החברתי, מתחת למרפסת, הקריאו משוררים משיריהם. הם קראו לעוברים ולשבים לחבר מאבקים ולחבור למאבק עובדים של מגזר, שהמערכה שהוא מנהל היא בעיקרה על עצם ההכרה בו כמשלח יד. המאבק הוא על תפיסת מקצועות התרבות כעיסוק ששכרו בצדו, ואינו בגדר תחביב או גחמה אישית.   המשורר אמיר אור (צילום: גרילה תרבות) חברי ועדת ההיגוי של המאבק הציגו את הקשיים התקציביים, שנערמו עד לאין הכילם בשנה האחרונה. המשוררת דיתי רונן הציגה כרסום מתמשך בתקציבים הממשלתיים. לא רק שאין שום סעיף תקציבי מובחן לשירה, אלא שניסיון להעריך את תמיכת המדינה בעולם השירה, מצביע על נתון מביך – כ-0.5% מתקציב התרבות. תקציב התרבות, כפי שלימדה אותנו מחאת האמנים בקיץ האחרון, מדולדל בלאו הכי, וגובהו פחות מ-0.2%. נמוך לאין שיעור אף מזה שבמדינות עניות יותר מישראל. גם גופים כגון מפעל הפיס וקרן יהושע רבינוביץ, שתקצבו בעבר הוצאת ספרי שירה ותמכו בכתבי עת לשירה, סגרו כעת את הברז. מפעלים רבים, כדוגמת ביה"ס היהודי-ערבי לשירה של עמותת הליקון, נסגרו או עומדים על סף סגירה. כתבי עת ספרותיים רבים האטו מאוד את פעילותם או נסגרו. על אף שניתן להתפלפל רבות בשאלה "מיהו משורר", באי הכנס הציגו תפיסת עולם פלורליסטית, ובעיקר פרגמטית: תקצוב עולם השירה והחייאת מוספי שירה תחילה, ואחר כך יוכלו חוקרי ומבקרי שירה, המשתכרים שכר הוגן, לקבוע מיהו משורר ומהי שירה עברית ראויה. ברי למי שהגיע לכנס, כי משוררים אינם רק משוררים מתים, או מי שזכו להיכנס לקאנון הספרותי, אלא כל מי שהעיסוק בשירה – קריאה, כתיבה, עריכה, תרגום, מחקר וביקורת – עומד בראש סדר העדיפויות שלו. מי שרואה בשירה דרך יעילה וקומוניקטיבית לפעולה תרבותית בת הזמן. כזו שמגיבה בזריזות ובאופן מתקשר על עוולות חברתיות ופוליטיות. באמנות השירה, האינדיבידואלי ביותר הוא גם האוניברסלי ביותר. השירה מאפשרת מסגרת פרשנית ליצירת תפיסת עולם מורכבת, שאינה בהכרח אליטיסטית או מנותקת מרחשי הלב של העם. לשם כך, דרוש ממסד ספרותי מתוגמל, העוסק בשירה, אשר באפשרותו להעריך שירה מתוך היצע רחב, ולפרסם זאת בבמות שחשופות לקהל גדול – בין אם במוספי ספרות בעיתונות היומית, ובין אם בכתבי עת מחקריים ייעודיים, שיזכו לתפוצה רחבה. העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד חיבר בין מאבק המשוררים לבין הקפיטליזם החזירי בישראל: "היד הנעלמה היא לא נעלמה, כי היא נותנת לנו סטירה ואנחנו מרגישים אותה. המאבק הוא לא רק מול המדינה, אלא מול הקפיטליזם הישראלי". לאלה הסבורים, שכוחות השוק מוכיחים, כי אין דרישה לשירה, ענה: "שירה אינה סחורה. זה כמו אהבה. זו תרבות". המדינה תופסת את עצמה כתרבותית, אך מפקירה את התרבות לכוחות השוק. העורך והמשורר אמיר אור סיפק אבחנה חשובה על מעמד התרבות באומרו, כי בישראל המקארתיסטית, האמנות הלא-מגויסת נתפסת כאויב, כסמכות מתחרה. לפני כעשור, אור לקח חלק בוועדה היחידה שבדקה את מצב היוצר ומצב היצירה. המסקנות הוגשו לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, אך מעולם לא יושמו. הקמת איגוד המשוררים איננה התארגנות מובנת מאליה בעולם השירה המבוזר. קדמה להתארגנות זו הקמתם בשנים האחרונות של כתבי עת עצמאיים לשירה, שהרבו להשמיע קול בנושאים פוליטיים וחברתיים. כתבי העת, יחד עם ארגונים נוספים, חברו, במסגרת קבוצת "גרילה תרבות", למאבקי עובדים במשק הישראלי. אירועי שירה ליוו גם את מחאת האוהלים בקיץ האחרון, ואך טבעי היה שהפנים של המאבק, דפני ליף, נשאה דברים בכנס. כנס החירום הוכיח, שהתאגדות ויציאה למאבק רצויות ודרושות כעת יותר מאי פעם. התארגנות זו חשובה בעת משבר ערכים חריף בחברה הישראלית. ארד קבל על כך, שלא רק השירה מופרטת, אלא גם הפואטיקה מופרטת. כל משורר כתב על הכאב שלו. אך ניתן לשאת עיניים אל עתיד, בו איגוד המשוררים יעודד גם יצירה של פואטיקה חדשה: כזו שאינה מתגייסת להיות שופר השלטון, כזו שלא מציעה רק עיסוק בפרט במבודד. * המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".

The Death of Poetry

Yossi Alfi Reading from his book - from behind you can see Haim Siran. photo: Ezra Levy

by Liran Shamriz in Tel Aviv

A few months ago, the last stone was laid in the grave of Israeli arts. The last fund to support artists in Israel officially declared that it will stop supporting poetry, books and poets. This means that all expenses of publication are now solely on the backs of the people.

In a country where, on average, it takes nearly 40,000 shekels (almost 10,000 dollars) to publish a book, it is clear why there will be no chance for new artists to make it to the market. They gave up making money from their craft a long time ago, now they won’t be able to publish at all.

In days like this, I ask myself: is this struggle truly important? Missiles are landing on my house in Ashkelon. When I open the news I can see clearly that a clash with Hezbollah – or even Iran – will probably lead to a full blown war.

So yes, I have all the right to say, “fuck poetry, fuck the artists – the real issue is survival.”

But, what does it mean to survive? In what kind of world will we “survive?” A world made of steel and plastic, run by technical people, lacking creative imagination? A world without books and poems?

This is a world where children do not dream – they only fit themselves to a specific frame for their own financial benefit.

The fight for government funding is more than just for monies. The fight is for recognition for their efforts. And yes, even when I’m visiting my house in Ashkelon, going to  the bomb-shelter from now and then, I still think and believe the arts are important.

The media’s talk of war will soon become actual bombs, tanks and bullets. I need something else to fight for.

This article was first published on Global Jewish Voice

Read More about the conference and the struggle

קבצנים, תעמדו בתור, רבינוביץ' חוזר!

אל תריבו על העצמות. cc: flickr by eliduke | Bone-A-Fide Dog Ranch

בעקבות ההישג האדיר הראשון של מחאת המשוררים והמשוררות וכנס החירום לשירה – החליטה אסף זמיר מנהל החדש של קרן רבינוביץ להחזיר ואף להגדיל את תקציב התמיכות לשירה. אך ליובל גלעד יש אופק רחוק יותר והוא מזכיר לנו את השמיים הגדולים במאבק.

המשוררים דורשים מהמדינה צדק פואטי

בכינוס בשדרות רוטשילד הכריזו על הקמת איגוד למען השירה בישראל. בצילום: מרחב ישורון והמנחה המקסים: רותם מלנקי. צילום עזרא "הצלם הפואטי" לוי.

המשוררים דורשים מהמדינה צדק פואטי | מיה סלע
בבית העם אשר בשדרות רוטשילד בתל אביב נוסד אתמול איגוד המשוררים. בכנס חירום בשם "המדינה נגד השירה", התקבצו ובאו כמה עשרות משוררים ואמרו שירה. האירוע התחיל בהקראת שירה בשדרה, הנושאת עדיין את זכר המאבק העממי לצדק חברתי. רוכבי האופניים גילו ששביל האופניים של השדרה חסום במשוררים ורטנו. קבוצות של נערים ונערות עם חולצות של הנוער העובד צעדו בשלהם ולא התעניינו כלל לדעת במה מדובר. הם חיפשו מפית וניגשו לקחת מפיות מהקיוסק הסמוך. אולי הם שיחקו חפש את המטמון.

בחודשיים האחרונים, שקדמו לכנס היסוד, דנו המשוררים בינם לבין עצמם בסוגיות המציקות להם: מחוסר התקצוב של ספרי שירה ועד לשם האיגוד – אם ייקרא איגוד המשוררים או איגוד המשוררות. עלתה גם הצעה לקיים שביתה כללית של משוררים. אמש נדמה היה שנזנח רעיון השביתה וכעת קראו המשוררים לצדק פואטי.

המשוררים הציגו את מטרות המאבק: טיפוח והעשרה של קהל לשירה, הרחבת היקף הפרסום של שירה בארץ, טיפוח תרבות הספר, שיפור תנאי חייהם של משוררים ויצירת תנאים שיאפשרו להם ליצור, טיפוח יצירת השירה וקריאת השירה בקרב הדור הצעיר, הפצת השירה וקידום ייצוגם של שירים ומשוררים בחו"ל. בכינוס השתתפו בין היתר עדי עסיס, גלעד מאירי, ציפי שחרור, תהל פרוש, מרחב ישורון, מאיה בז'רנו, יוסי אלפי, טל ניצן, יעקב ביטון,יהשוע סיימון, חגית גרוסמן ויחזקאל נפשי.

הקהל. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי

המשורר מרדכי גלדמן אמר כי הוא מכיר תודה "לאחים ולאחיות שלקחו חלק בארגון המחאה הזאת". לדבריו, "זוהי לא רק השעה של המחאות של כל אלה שהקפיטליזם החזירי קיפח. יש התרחשות גרועה באופן מיוחד של הפשיזם ואין דבר שהפשיזם מתעב במיוחד מאשר המשורר. אין זה מקרה שהפשיסטים ירו בלורקה ואתם יודעים איפה ירו בו". המשורר מתי שמואלוף, חבר ועדת ההיגוי של המאבק, אמר כי גם משוררים ראויים לקבל תמיכה כספית. "הגענו למצב שאנחנו מקבלים את המצב שמשוררים מופרטים. יש חוק הקולנוע אבל אין חוק השירה", אמר שמואלוף.

המשוררת דיתי רונן הציגה את "תו השירה" הכתוב על מעין קלף, בדומה לתו תקן הניתן לבתי מסחר. התו יינתן על ידי האיגוד לחנויות ספרים ולבתי קפה שיעניקו מעמד ראוי לשירה. רונן גם הציגה נתונים על חלוקת תקציב משרד התרבות, לפיהם רק שני אחוזים מופנים לספרות ומהם חלק קטן עוד יותר מופנה לשירה. נתונים אלה קשים במיוחד, לטענתה, משום שהתקציב לספרות ירד בין השנים 2008 ל-2010 ב-40 אחוזים בקירוב. היא הדגישה כי "צדק פואטי הוא צדק חברתי".

"זה רק נראה כאילו משוררים לא עושים שום דבר, רק משרבטים מלים", אמר המשורר אמיר אור. "אלא שבמלים שלו הוא יוצר עולמות ונותן תוקף למציאות שלנו. לכן גם המשורר הכי מינורי הוא מהפכן". אור קרא להכיר בשירה כמקצוע. "אנחנו לא חיים רק כדי לאכול טוב ולהתרבות", אמר, "אלא גם כדי שלחיים האלה תהיה משמעות".

באירוע נכח גם שר החינוך לשעבר, יוסי שריד, שציטט את הפסוק "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" מספר שמות, והוסיף "אנחנו מחויבים בשירה כאשר מעשי ידיים טובעים בים. רווח והצלה לא יעמדו לנו מהממשלה הזאת. אני חושש שאין להם עניין בשירה. נגזר עלינו להיות חיים הנושאים את עצמם". המשורר והעיתונאי רועי צ'יקי ארד, ממובילי מאבק המשוררים, אמר כי "אנשים חושבים שמשורר צריך להיות רעב וסובל, ותוהים מה הקשר בין משוררים לבין איגוד. אנחנו עומדים לא רק מול הממסד והמדינה אלא גם מול הקפיטליזם הישראלי. לא נשלים עם זה. שירה היא לא סחורה. שירה זה כמו אהבה, שירה זה תרבות".

הדברים התפרסמו לראשונה בהארץ

יובל גלעד | להשתיק את האגו, חברים!

הפריטו אותנו, חברים וחברות, משוררים ומשוררות: פרט לכמה משוררים שאפשר לספור כל כף יד אחת או שתיים, כולנו מוכרים כמה עשרות עותקים מספרים ששילמנו אלפי שקלים כדי להוציאם לאור. התקציבים אפסיים, הפרסים מועטים, ואנחנו רבים עליהם כעדר זאבים רעבים.

אז מה הפלא שהאגו רעב? קוראים אין, כבוד אין, אהב כמעט ואין. היחידים כמעט שכותבים ביקורות על ספרי שירה הם משוררים חברים משוררות חברות, וגם הנדיבות הזאת מגיעה בקושי – כי כל טיפת אהבה שנותנים לאחר עלולה לבוא על חשבוננו. ברקוביץ' כתב או לא כתב עליי, כולנו מכירים את הזיפת הזה.

אבל הכול נובע מהעובדה שאנחנו שאמאנים שגורשו מהשבט, מי שמכילים את ההוויה ויודעים לספר עליה, מי יותר טוב ומי פחות טוב, והעולם יורק לנו בפרצוף. אנחנו רוקדים עם השירים בפסטיבלים, מקבצים קוראים, חיים מתגובות מועטות מהפה ליד.

לכן כנס החירום של "המדינה נגד השירה" היה הצלחה גדולה. הגיעו עשרות משוררים, מ"מפלגות" שירה שונות, הקשיבו זה לזה והוציאו קצת קיטור. כנס שירה ראשון בארץ ישראל, בבית העם, כמו שרק צריך להיות. הכבוד למתי שמואלוף ולצ'יקי ארד. אבל מה – כמו בכל מפגש – יש נפגעים – נעלבים (ביניהם גם אני, אגב, בקשר לאיזה עניין שולי). מה לעשות, בני אדם הם בני אדם, ומשוררים הם רגישים יותר מאחרים (ולא צריך להתבייש בזה!). לכן, עלינו להתגבר על האגו, או לפחות לנסות. אי אפשר להתאגד כשהאגו משתולל וכל אחד חושב על טובתו או על היעלבותו. המדינה ובעלי ההון עושים חייל על חשבון מופרטים שונים שלא מתאגדים, או שסובלים מאיגודים חלשים.

איגוד פירושו פשרה, מציאת מכנה משותף ומאבק משותף על הדברים שהוסכם עליהם. מי הקריא שיר ומי לא הקריא? מי בא ומי לא בא? כמה שירים הקריא פלוני וכמה קראה אלמונית? הכול סממנים של שנאה עצמית של מי הפנימו את המבט הבז של העולם, או יותר נכון מבט אדיש.

השתיקו את האגו, משוררים ומשוררות, כי צפוי מאבק מורכב ולא פשוט, הדורש גייסות. לא מספיק להגיע לכנס, השתדלו להגיע למפגשים הבאים שיהיו. אם לא – התעדכנו באתר. יהיה בהמשך צורך במתנדבים כדי לנסוע לפגוש חברי כנסת עם חוק השירה. אל תבזבזו אנרגיה במלחמות זה עם זה, למרות שחילוקי דעות פואטיים ורצון לאוטונומיה שירית הם טבעיים ויפים.

*

משוררים בלי בית: רן בן-נון ב-24 שעות | ידיעות אחרונות

כל מי שפתח פייסבוק בשנים האחרונות, ונתמזל מזלו לאחוז בחברים הנכונים, יודע שיש כאן משוררים מדהימים. פרץ היצירתיות שמעופף ממוחות צעירים ומגיע אל הרשת החברתית הוא מטר של פנינים יפיפיות שחובה לארוז היטב ולשמור למעננו ולמען הדורות הבאים. רן בן נון בידיעות אחרונות היום – לקראת כנס החירום