טהור מול הקרנפים שבחוץ

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

מאת יובל גלעד – התתפרסם לראשונה בהעוקץ.

יצחק לאור מפנה עורף למאבק המשוררים שצמח מהמחאה החברתית, בתואנה שמדובר בחבורת לקקנים חובבי פרסים. יובל גלעד על התפיסה השמרנית המפרידה בין האסתטי לאתי ואוהבת את המשוררים שלה רעבים כבר

כמה עשורים שהמשורר והמבקר יצחק לאור בונה עצמו כרדיקל הגדול של הספרות והתרבות העברית, לוחם למען זכויות הפלסטינים, לוחם כנגד הקפיטליזם והגלובליזציה, נגד המיליטריזם הישראלי. כך עשה בפרוזה ובשירה שלו, וכך גם במאמריו הפוליטיים בעיתון "הארץ", בפעילותו הציבורית ובהרצאותיו. איש רב זכויות ומאבקים בספרות ובציבוריות הישראלית.

ברשימה העוסקת בצורך בפרסי ספרות ב"עכבר העיר" (23.12), אמר על מאבק המשוררים את הדברים הבאים:

מין גחלת שנשארה ממחנה הקיץ בשדרת רוטשילד. אבל דווקא כאן אפשר לראות מה קרה בקיץ. תנועת המונים הפכה את עצמה לניוז, ונעלמה כשהניוז כבר לא היה ניוז. עכשיו לשירה: זה ניוז חביב. זה מצטלם. אף אחד לא ממש שואל מיהם האנשים, מה הם רוצים. אחד רוצה חוק שירה (חוק שירה?), אחד רוצה פרסים (על מה?). אחד מהם קיבל במשך שנים מיליוני שקלים ממשרד המדע על ניהול בית ספר לשירה, וגבה בזמן הזה מהמשוררים עצמם כסף על ספריהם. גבה מהם כסף! עכשיו נגמר לו הסוס, והוא מהפכן ברחוב. בקיצור, אנשים שיש להם סמל של אגרוף לא צריכים להושיט יד כדי לקבץ. רוצים לכתוב שירה? תכתבו שירה. רוצים פרסים? לקקו. אי אפשר הכל. גם לוחמי גרילה. גם ליקוק. גם אובססיית תקשורת. בסוף מפסידה השירה.

פתאום לוחם הזכויות הדגול מפנה עורף ואף יורק בפרצופם של המשוררים הנאבקים כיום על זכויות בסיסיות לשירה: אפשרות לסבסוד של ספרי שירה, קרן תמיכה למשוררים וכדומה. איך הוא יכול להיות נגד? זה פשוט: הפרדה שמרנית בין האתי לאסתטי, אותה הפרדה שמחפש משורר האקדמיה למוזיקה אורי הולנדר בטענותיו נגד המאבק בכתבה. העלאת טענה אסתטית בדבר חוסר כישרון או שירה ירודה – כאשר איש מאנשי מאבק המשוררים לא מדבר כלל על איכות שירתו, פשוט כי לצורך המאבק התאגדו משוררים מאסכולות שונות; יש להימנע ממאבקי יופי כשנאבקים על לחם: כסף לאמנות כמו בכל מדינה נאורה (לכן גם לא אכנס לוויכוחים לגבי טיב שירתם של המשוררים והמשוררות החברים במאבק, כי קוראי שירה יודעים שיש מביניהם טובים וטובים פחות).

שואל לאור, מהו חוק שירה? חוק שירה פירושו חוק, בדומה לחוק הקולנוע, שיאפשר הפניית תקציבים שנתיים קבועים בלי צורך להתחנן עליהם כל פעם מחדש. "אחד רוצה פרסים", לועג לאור, אבל חוק שירה נועד בדיוק ליצור מצב הפוך, שבו משוררים לא יצטרכו ללקק בעבור מעט הפרסים שישנם. מיעוט התקציבים לספרות בכלל ולשירה בפרט גורמת למשוררים לפעול כסקטור מופרט, כשכל משורר שונא את מתחריו על פירורי הכבוד והכסף. לאור יוצא נגד משורר שגבה ממשוררים כסף בעבור ספריהם – נו, ואיך יימצא פיתרון לכך? בדיוק בתמיכה שמנסים לגייס המשוררים במאבקם.

רבים משיריו של לאור עוסקים בדמותו, דמות משורר רעב ומוחה המתקשה להתפרנס, ובדיוק מה שמאבק המשוררים מתקומם כנגדו. אז מה למשורר כי יתקומם נגד שירתו הוא? אגו, פשוט מאוד, ניוז, כפי שאומר המשורר, דימוי עצמי. אין באפשרותו של המשורר לצאת מעצמו, מהדימוי שלו כרדיקל (שחגג כל גיליון חדש של כתב העת שערך בבית ביאליק, שכותב ב"הארץ", שעבד באקדמיה – מעוזי שמרנות ישראליים למיניהם). מהטענה שהמאבק של הקיץ האחרון היה מעין פינוק, עובר לאור מיד למתקפה אישית כנגד דמות מרכזית במאבק המשוררים, המשורר אמיר אור. כך הטענה הציבורית הופכת למאבק אגו אישי מול מפעל הליקון, שהצליח ומצליח לגייס במשך שנים כמות כסף גדולה יחסית לאין תקציב של השירה. העלבונות שלאור אוהב להטיח בכל מי שאינו הוא או נמצא לצדו, ממהרים להגיע – "רוצים פרסים? לקקו". גם המהירות שבה לאור, כמו רבים בחברה הישראלית, מנפנף את המחאה החברתית כ"מחנה קיץ", שטחית. ייתכן שהמאבק לא היה רדיקלי מספיק, ייתכן שהוא נכנע מהר מדי לפינוי האוהלים ולהשבת הסדר על כנו, אבל למה לזלזל במי שכן מנסה?

בראיונות על יצירתו, היה לאור הראשון לטעון שעל האתי והאסתטי לחיות זה לצד זה, שאין לשמור על איזה "טוהר" אמנותי מנותק מהעולם, מאנשים וממצוקותיהם. שיריו עמוסים באזכורים של אירועים ספציפיים, בעיקר מתולדות המדינה והכיבוש, ואין בגוף העבודה כל רתיעה מנקיבה מפורשת אף בשמם של אישים פוליטיים וספרותיים. לעומת זאת, המסורת של השירה העברית, שלאור באמירתו השמרנית מצטרף אליה פתאום, היא מסורת של הפרדה: שהמשוררים יעסקו באסתטי, ברגשות, באהבה, במשפחה וכו' ואילו באתיקה, בעולם, יעסקו הגברים, הלוחמים וכו' (כמובן שהאבחנות הללו בדבר המשפחה כעולם ה"פרטי" ופוליטיקה כעולם ה"ציבורי" אינן רלוונטיות כל כך לימינו). המשוררים הצעירים הכותבים שירה פוליטית-חברתית כיום מותקפים: מותר לכתוב על הכיבוש, אסור לכתוב על החברה ובעיותיה. זהו הנרטיב הוותיק של השמאל – הכיבוש הנו אם כל החוליים, ואילו על חוסר השיוויון החברתי לא ראוי לכתוב שירה. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ויש התעוררות גם בתחום החברתי, אבל בחוגי הביקורת של מוסף "תרבות וספרות", למשל, לא יזכו המשוררים החברתיים לשבחים לעולם, כי שם מלכות הנצח האסתטית.

בבסיס אמירתו של לאור טמונה טענה רדיקלית יפה: אתם הקרנפים, אנשי מאבק המשוררים, רוצים כסף וכבוד, כלומר פרסים. אני, הלאור הנאור, מעולם לא ליקקתי לאיש, ולכן לא גרפתי פרסים (והוא כן גרף). עמדה ביאליקאית של אני-אתם, אני הטהור מול הקרנפים שבחוץ. ובכן, צר לי, אבל יצחק לאור הינו שמרן שירי ממדרגה ראשונה (אם כי הפרוזה שלו היתה ניסיונית יותר, ולכן התקשתה להגיע לקהל הרחב, בניגוד לשירתו הבהירה). את השמרנות אפשר היה לראות בבחירות השירה לכתב העת "מטעם" ז"ל; והוא ז"ל בין השאר כתוצאה מקשיים תקציביים שעליהם התריע בכל מיני במות המשורר עצמו, כאשר בעבור כתבי עת מסוגו נאבקים המשוררים כעת בתקווה לגייס תקציבים להוצאתם.

שירתו עצמה שמרנית גם היא: הרעיונות הרדיקליים על זיהום הכיבוש את הנפש הישראלית, על סיאוב הממסד, על כוחנות הפוליטיקאים ואנשי הצבא כבר לעוסים עשרות שנים על ידי השמאל הציוני והפוסט-ציוני, אם כי כתיבתו של לאור היוותה כמובן חלק מחוד החנית של המאבק. אבל השמרנות איננה ברעיונות, בעיקר, אלא בצורה, שאי אפשר להפרידה מהתוכן: את המוזיקה של חריזה חופשית (חרוזים הנמצאים באמצע הטורים) ירש מנתן זך, שרוב שירתו החשובה שכתב לפני עשרות שנים, לב-לבה הינו מוזיקליות. אותה מוזיקליות שהיתה בלב כתיבתו של אלתרמן, נגדה יצא זך, כתיבת מארשים של גאונות חריזתית שמאחוריה יש מעט תוכן והרבה ניכור לקיום המקומי (שירת אלתרמן כותבת את תל אביב כאילו היתה פריז, כידוע). בקיצור – מוזיקה קלילה איננה מתכונת צורנית מחמירה אסתטית, אלא מרכיב בשירה פופולרית עם בעייתיות צורנית (אסתטיקה איננה העניין כאן, אבל אם כבר זוכה מאבק המשוררים להתקפות אסתטיות, מותר קצת להגיב). זהו סוג שמרנות שהתקבע בארץ מאז שנות החמישים והשישים של החגיגות המיליטריסטיות בחסות מכשיר השרץ, מטהר האוויר הלאומי – אלתרמן. אצלו כידוע היתה הפרדה בין שירי "הטור השביעי", הפוליטיים, לבין השירה האסתטית, ה"גבוהה". תפיסה זו גם אוהבת את המשוררים והמשוררות שלה רעבים ורעבות: זה רומנטי, זה נעים לבורגנות, דמות האמן הרעב והסובל. ובכן, חברי וחברות מאבק המשוררים מאסו בדימוי ובתוצאותיו, ורוצים תמיכה ממשלתית בספרות ובשירה. אבל הנה המשוררים עצמם תוקפים זה את זה, כפי שהעניים גונבים זה מזה כי בתי העשירים מוגנים היטב. לאור כאמור עובד בעיתון "הארץ", המפרנס של לא מעט משוררים ואנשי עט שנאלצים לזמר על פי חלילו של שוקן כדי להתפרנס: הזמירות הידועות נגד הכיבוש, כיום גם הזמירות נגד הטייקונים, בקיצור: מה שהולך אצל השמאל. אבל מה – סתם משוררים שרוצים להתאגד כדי לדרוש זכויות בסיסיות מהמדינה והשפה בה הם עובדים, בדומה לכל איגוד אחר – לא עבור האדונים הולנדר ולאור, האסתטיקונים הגדולים. וההתנגדות היא לא נחלתם בלבד, הם רק הקולות שלא פחדו להישמע – לא מעט משוררים בכירים סירבו להגיע לכנס המחאה של המשוררים מטעמי חוסר רצון להשתלב במאבק פוליטי, או מתוך אנינות אסתטית לשמה, ולא אנקוב בשמות. ההתנשאות האשכנזית/שמאלנית/אליטיסטית הוותיקה מרימה את ראשה, וכנגד מי? חברות משוררים המשלמים 50 שקל להתאגדות ראשונית במטרה לקדם את מעמד השירה. משוררים עובדים עם השפה, מפרקים אותה, יוצרים צירופים מיוחדים, לוקחים את המילים שהזדהמו מרוב שימוש קלישאי ויוצרים בעזרתם יופי ומחשבות חדשות. אבל שפה בולענית מטבעה, ולכן כל משורר אמיתי זקוק למרחב המחייה שלו, להתבצרות במעבדה הלשונית שלו. כל זה טוב ויפה, אבל אסור שימנע ממשוררים לדרוש את זכויותיהם הבסיסיות התקציביות על פי תרומתם לתרבות העברית.

מאת יובל גלעד

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

3 Responses to טהור מול הקרנפים שבחוץ

  1. יפה יובל כך צריך להיות כך צריך לענות לפרטיים שרוצים לקצור יבול על חשבון מאמץ אמיתי שעושה קבוצת משוררים שאני תקווה תגדל למאות ואלפים

    אני שבאתי מפעילות מתחום החקלאות
    פעילות ציבורית מתמשכת שהגיע להשגים רבים כשהכל נעשה בהתנדבות אומר לכולם זו הדרך עזבו את האגו
    וקבלו כל אחד שרוצה להשתתף גם אם בעבר או בהווה
    לא צריך הוא את התמיכה כי מצבו טוב
    להיפך עצם העובדה שאדם כזה פועל בתוך המאבק מראה עד כמה כוונות טובות
    וללאור אני אומר הצטרף למאבק
    ואם אינך רוצה לך לשלום ואל תפריע לאנשים טובים לעשות את העבודה

  2. יובל גלעד says:

    תודה דוד, אתה מענטש אמיתי. מאבק המשוררים = מאבק החקלאים, מוצא חן בעיניי, גם משוררים מצמיחים גידולים יפים, מאדמה די צחיחה פה 😦

    • היי יובל
      אני עוקב אחר הנאמרים שלך
      שופר טוב אתה לפני המחנה
      הבעייה תמיד הייתה העוורון החלקי
      עִוָּרוֹן
       
      בְּעָצְמוֹת הֶעָבָר
      הַכָּאוּב
      אֶל רֶדֶת יוֹם אִלֵּם
      הוּא עוֹמֵד שָׁם וּמַזְכִּיר
      לָהֶם אֶת עִוְרוֹנָּם
      יִזְעָקוּ וְיִתְפָּתְלוּ
      שׁוּב וָשׁוּב
      בְּנִסָּיוֹן לְהָגֵן עַל
      תִּפְאַרְתָּם
       

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: