נגד הפרטת השירה

PDF הדפסה דוא
ראשון, 18 דצמבר 2011 20:28

מאת לילך ובר

ביום חמישי האחרון, התקיים בבית העם "כנס חירום של עולם השירה", פרי יוזמה של משוררים, שברי להם שאל למדינה בה שירה נופלת קורבן לכללי השוק החופשי. בין ההצעות שהועלו: חוק השירה, שיסדיר תמיכה ציבורית והכרה במשורר כבעל מקצוע.

השבוע הגיעו אל "בית העם" בתל-אביב עשרות רבות של משוררים ומשוררות, על מנת להקים איגוד משוררים. ארגון עובדים שנועד לייצג את העוסקים במקצועות השירה. לא רק משוררים, כי אם גם עורכים, מתרגמים, חוקרים באקדמיה, מבקרים, מגיהים, וגם כל מי שעבורו מצב השירה בעת הזאת לא משקף את חשיבותה. במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד נתלה השלט "משוררות דורשות צדק פואטי". הצדק הפואטי שדורש עולם השירה לא מבטא בהכרח עמדה שרואה בשירה פרנסה. כתיבת שירה איננה מקצוע מכניס, ולא הייתה כזו בשום נקודת זמן בהיסטוריה. הדרישה היא להכרה בחשיבות השירה ובמקצועות השירה, באמצעות תקצוב הוגן של אמנות חשובה זו. תקצוב השירה הוא אמצעי לקידומה בתרבות הישראלית, בה נדחקה לקרן זווית.

בשדרות רוטשילד, שדרה שהפכה לסמל המאבק החברתי, מתחת למרפסת, הקריאו משוררים משיריהם. הם קראו לעוברים ולשבים לחבר מאבקים ולחבור למאבק עובדים של מגזר, שהמערכה שהוא מנהל היא בעיקרה על עצם ההכרה בו כמשלח יד. המאבק הוא על תפיסת מקצועות התרבות כעיסוק ששכרו בצדו, ואינו בגדר תחביב או גחמה אישית.

 

המשורר אמיר אור (צילום: גרילה תרבות)

חברי ועדת ההיגוי של המאבק הציגו את הקשיים התקציביים, שנערמו עד לאין הכילם בשנה האחרונה. המשוררת דיתי רונן הציגה כרסום מתמשך בתקציבים הממשלתיים. לא רק שאין שום סעיף תקציבי מובחן לשירה, אלא שניסיון להעריך את תמיכת המדינה בעולם השירה, מצביע על נתון מביך – כ-0.5% מתקציב התרבות. תקציב התרבות, כפי שלימדה אותנו מחאת האמנים בקיץ האחרון, מדולדל בלאו הכי, וגובהו פחות מ-0.2%. נמוך לאין שיעור אף מזה שבמדינות עניות יותר מישראל. גם גופים כגון מפעל הפיס וקרן יהושע רבינוביץ, שתקצבו בעבר הוצאת ספרי שירה ותמכו בכתבי עת לשירה, סגרו כעת את הברז. מפעלים רבים, כדוגמת ביה"ס היהודי-ערבי לשירה של עמותת הליקון, נסגרו או עומדים על סף סגירה. כתבי עת ספרותיים רבים האטו מאוד את פעילותם או נסגרו. על אף שניתן להתפלפל רבות בשאלה "מיהו משורר", באי הכנס הציגו תפיסת עולם פלורליסטית, ובעיקר פרגמטית: תקצוב עולם השירה והחייאת מוספי שירה תחילה, ואחר כך יוכלו חוקרי ומבקרי שירה, המשתכרים שכר הוגן, לקבוע מיהו משורר ומהי שירה עברית ראויה.

ברי למי שהגיע לכנס, כי משוררים אינם רק משוררים מתים, או מי שזכו להיכנס לקאנון הספרותי, אלא כל מי שהעיסוק בשירה – קריאה, כתיבה, עריכה, תרגום, מחקר וביקורת – עומד בראש סדר העדיפויות שלו. מי שרואה בשירה דרך יעילה וקומוניקטיבית לפעולה תרבותית בת הזמן. כזו שמגיבה בזריזות ובאופן מתקשר על עוולות חברתיות ופוליטיות.

באמנות השירה, האינדיבידואלי ביותר הוא גם האוניברסלי ביותר. השירה מאפשרת מסגרת פרשנית ליצירת תפיסת עולם מורכבת, שאינה בהכרח אליטיסטית או מנותקת מרחשי הלב של העם. לשם כך, דרוש ממסד ספרותי מתוגמל, העוסק בשירה, אשר באפשרותו להעריך שירה מתוך היצע רחב, ולפרסם זאת בבמות שחשופות לקהל גדול – בין אם במוספי ספרות בעיתונות היומית, ובין אם בכתבי עת מחקריים ייעודיים, שיזכו לתפוצה רחבה.

העיתונאי והמשורר רועי צ'יקי ארד חיבר בין מאבק המשוררים לבין הקפיטליזם החזירי בישראל: "היד הנעלמה היא לא נעלמה, כי היא נותנת לנו סטירה ואנחנו מרגישים אותה. המאבק הוא לא רק מול המדינה, אלא מול הקפיטליזם הישראלי". לאלה הסבורים, שכוחות השוק מוכיחים, כי אין דרישה לשירה, ענה: "שירה אינה סחורה. זה כמו אהבה. זו תרבות". המדינה תופסת את עצמה כתרבותית, אך מפקירה את התרבות לכוחות השוק.

העורך והמשורר אמיר אור סיפק אבחנה חשובה על מעמד התרבות באומרו, כי בישראל המקארתיסטית, האמנות הלא-מגויסת נתפסת כאויב, כסמכות מתחרה. לפני כעשור, אור לקח חלק בוועדה היחידה שבדקה את מצב היוצר ומצב היצירה. המסקנות הוגשו לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, אך מעולם לא יושמו.

הקמת איגוד המשוררים איננה התארגנות מובנת מאליה בעולם השירה המבוזר. קדמה להתארגנות זו הקמתם בשנים האחרונות של כתבי עת עצמאיים לשירה, שהרבו להשמיע קול בנושאים פוליטיים וחברתיים. כתבי העת, יחד עם ארגונים נוספים, חברו, במסגרת קבוצת "גרילה תרבות", למאבקי עובדים במשק הישראלי. אירועי שירה ליוו גם את מחאת האוהלים בקיץ האחרון, ואך טבעי היה שהפנים של המאבק, דפני ליף, נשאה דברים בכנס.

כנס החירום הוכיח, שהתאגדות ויציאה למאבק רצויות ודרושות כעת יותר מאי פעם. התארגנות זו חשובה בעת משבר ערכים חריף בחברה הישראלית. ארד קבל על כך, שלא רק השירה מופרטת, אלא גם הפואטיקה מופרטת. כל משורר כתב על הכאב שלו. אך ניתן לשאת עיניים אל עתיד, בו איגוד המשוררים יעודד גם יצירה של פואטיקה חדשה: כזו שאינה מתגייסת להיות שופר השלטון, כזו שלא מציעה רק עיסוק בפרט במבודד.

* המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: