לכתוב עם אש בעיניים: המשוררים רוצים צדק חברתי | יובל גלעד

#alt
כדי שלא נאבד את הרגישות. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

מאחורי הזעם שהצית את דפני ליף להניע אותנו בקיץ האחרון, היה צער התאבדות של חבר משורר ואמן. דפני ליף תהיה אורחת כבוד בכנס המחאה "המדינה נגד השירה" בו ימחו מיטב המשוררים והמשוררות נגד צמצום תקציבי התמיכה בספרות ושירה עד לכמעט כלום. אגי משעול, ארז ביטון, רחל חלפי ועוד יקריאו שירי מחאה, אמיר אור, גלעד מאירי, ציפי שחרור, דיתי רונן וצ'יקי ארד ירצו על המצב, ויהיו גם מוזיקה ומצב רוח טוב אבל קרבי.

הנביא מגורש מעירו


שירה היא לא מותרות או פינוק, היא לחם חוקו של כל עם, האמנות העתיקה בעולם. אין שפה בלי שירה, אין תרבות בלי שירה, אבל המשוררים בימינו הפכו לחסרי בית, נזרקים מכל בית הוצאה, או נאלצים לשלם עשרות אלפי שקלים בשביל להוציא את יצירתם לאור (והכוונה היא גם למשוררים בכירים ומשוררות מעולות). הכול הופרט, נמכר לאל השוק החופשי. התהליך הוא איטי והדרגתי, ובין קורבנותיו היו גם דוד אבידן ודליה רביקוביץ', שסבלו מקשיים כלכליים כל חייהם. "כוחות טבע" רוחניים שכאלה זקוקים לסבסוד ממשלתי כשאינם יכולים לעבוד, שכן הם השאמאנים של החברה, הדוברים והמתעדים, המזהים תנועות וזרמים תת קרקעיים, שומרי הסף של הרגישות הלשונית בימים של נערים ונערות עם אוצר מילים של כמה מאות. שפה איננה משחק, היא חיונית לחיים כאוויר. ולכן המשוררים חיוניים לחברה, היא רק לא יודעת את זה. מדינת ישראל מתאבדת כשאינה דואגת לאמנות העדינה ביותר, השירה, הנרמסת כעלה תחת גלגלי ג'יפ של טייקון.

כל כך נמאס לנו, משוררים ומשוררות, שאנחנו יוצאים למאבק למרות שהדבר איננו דווקא באופיינו. אנחנו מתכוונים לדרוש את מה שמגיע לנו, כשהכסף של כמה חלקי חילוף במטוס קרב אחד יכול לתחזק עולם שירה פורח. אנחנו מתכוונים לעמוד זקוף, ואם לא תהיה ברירה – לירוק בפרצוף של מי שיורק בפרצופנו. הרגישות לא תירמס בשקט. הרגישות הלשונית והחברתית הולכים יד ביד. מאבק השירה הוא המשך למאבק של קבוצת "גרילה תרבות" בראשות מתי שמואלוף וצ'יקי ארד, הנלחמים כבר שנים נגד עוולות השלטון הקפיטליסטי. הדרישות הם תקציבים על פי חוק, כמה עשרות מיליונים מדי שנה, לקידום מעמד השירה, לעזרה לכתבי עת ומשוררים ומשוררות במצוקה, לפסטיבלים, לפרוייקט "משורר מחנך" בבתי ספר.

לנו יש עט, להם יש ג'יפים


כפי שהוכיח המאבק של הקיץ האחרון, האטימות השלטונית של הממשלה ובעלי ההון, ואולי צריך לכתוב אותם בסדר הפוך, הגיעה לשיאים בלתי נסבלים. תואר המדינה בעלת הפערים הכמעט הכי גדולים בעולם אוכל כל חלקה טובה שעוד נותרה כאן. השירה העברית מראשית המאה העשרים ועד שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת עמדה זקופה, זכתה להערכה מכל זרועות השלטון והחברה, הוכרה כנכס תרבותי. כיום השירה זרוקה ליד הפחים, ליד בקבוק קולה ריק. אל תתנו לפסטיבלים להשלות אתכם: המשוררים והמשוררות על הפנים.

כתבי עת נסגרים, או פועלים בכוח שיגעון לדבר של אנשים העובדים חינם ומוציאים מכספם, ספרי שירה טובים נגנזים מהעדר תקציב, וגם שני הצינורות שטפטפו מעט כספים: קרן יהושוע רבינוביץ' וקרן הפיס, סגרו את הטפטוף. למשוררים נמאס לעבוד בכתיבתם – וכן, כתיבת שירה טובה היא עבודה הדורשת כישרון, השכלה, רגישות ומקוריות, השכלה ולימוד – בלי כל תמורה. אפילו עמיחי עבד, ואיש לא מתפרנס משירה, ואין לנו גם ציפיות כאלה. אבל שירה צריכה סבסוד ממשלתי, שכן היא אמנות לא מסחרית. תמיכה בהוצאת הספרים, בחינוך בבתי ספר, בכתבי עת וכו'. השירה הצעירה הנכתבת היום בהירה ונגישה, אבל שירה היא מדיום אליטיסטי מטבעו, ואין בכך כל בושה. אין יותר כבוד לשירה – מניסיוני כרווק בשוק התל אביבי כל איזכור של משוררותי בדייט הראשון היה מפחית את סיכויי הדייט הראשון באופן נחרץ, גורם להם להתרסק כמטוס ריגול בשדה אויב. משוררים ומשוררות הולכים שפופי קומה בעידן הטייקונים, אבל עכשיו הם קמו להיאבק. משוררים אינם רק יצורים מרחפים, ובגייסות המאבק כמה וכמה משוררים ומשוררות נחושים ופרקטיים. ההשראה תוקפת חזרה.

"המדינה נגד השירה" – כנס חירום של משוררים ומשוררות, יום חמישי, 15.12,  מ-17.00 בשדרות רוטשילד מול "בית העם" (רוטשילד 69).

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: