בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד

ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia
ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia

הכסף מנכר אותנו מהמקום, הופך אותנו לגלובליים, על מקומיים, אוניברסליים, וכל ערכי הקידמה של המערב – והתוצאה – אנשים בלי חיבור למקום. בימים אלה מתארגן "מאבק המשוררים" לצורך תמיכה כלכלית של המדינה בשירה. בין השאר המאבק הוא על קיום כתבי עת, שהם נשמת אפה של ספרות חיה. אבל כבר כתבתי על כתבי עת שמתים בסתר והנה אחד מהם קם לתחייה למרות שחשבתי שהנה והוא כבר אבד.

כתב העת "אפיריון", בעריכת ארז ביטון ורחל קלאהורה, פסק להופיע השנה אחרי שנים ארוכות של התמדה. "אפיריון" הוא כתב עת שחצב את דרכם של הכותבים המזרחיים, משוררים וסופרים, משוררות וסופרות, בעידן בו הם התקשו להשמיע את קולם. המשורר ארז ביטון נלחם שנים בטחנות רוח ממסדיות כדי להחזיק מעמד ולהוציא את כתב העת. והנה, פתאום, גיליון חדש בתא הדואר, כתב העת עוד חי. זהו כתב עת שנשמת אפו היא החיבור למקום, והמקום הזה, מדינת ישראל, הוא ערב רב של גלויות. אבל העולם הגלובלי והמרדף אחרי הפרנסה כל כך שוחקים אותנו שאין לנו זמן לזכור מי אנחנו, מניין באנו ולאן אנחנו הולכים. בשביל זה צריך משוררים.

דמותו של ביטון בציבור היא זו של משורר לוחם כנגד דיכוי המזרחים, כנגד המחנק התקציבי בו שרויה הספרות, כנגד עוולות חברתיות. אבל בשירתו הוא ליריקן טהור. במילים פשוטות הוא מעביר רגשות גדולים, מחוברים למקומות קטנים גדולים. בגיליון החדש (119, קשה להשיג את כתב העת בחנויות אבל אפשר לעשות מנוי: apyrion@gmail.com) רשימה נהדרת בשם "יום הכיפורים שלי". זוהי רשימה הסוקרת תחנות שונות בחיי המשורר, תחנות בדמות בתי כנסת בהן ביקר. בתור אשכנזי חילוני ליברלי בחינוכו, ניכרו אותי מהדת. ניכרו אותי מבתי כנסת, חוץ מההליכה המתחסדת בימי כיפור בלבד, מה שבטוח בטוח. אבל ביטון קרוב אצל עברו, אצל זכרונותיו שהם זכרונות של דור שלם, ויופי רב נשפך מבתי הכנסת השונים אותם הוא מתאר.

"עכשיו, בסוף אלול בשעות הקטנות של אשמורת הבוקר, בקו התפר בין חושך לראשית אור תופסות אותי כמעט בבלי דעת תחושות של נמיכות רוח לקראת הימים נוראים. עכשיו כשגאוות הקיץ מתפוגגת והסתיו קורא לנו לענווה, כשאנחנו נרגעים מן התאווה למרחקים, מן הציפייה הבלתי נכבשת לעלילות גדולות, מתון מתון אנחנו מרשים לעצמנו להתחבר אל הפנימי, אל העצמי, אל הבלתי אמצעי. מעבר לתפיסות עולם דתיות פורמליסטיות ומעבר להגדרות אני יודע את התחושה של התחברות ברמה הרגשית ביותר אל הנעלה, אל הנשגב, אל הרליגיוזי, אל התחושה של התבטלות עצמית לנוכח הנעלם הגדול ממך…"

וכמה קשה לשמור על החיבור לפנימי בעולם הרועש מידע ועידכונים של ימינו. ביטון מדבר על רליגיוזיות, תחושת התמזגות במשהו גדול מאיתנו, לאו דווקא על בורא קונקרטי. בית הכנסת הראשון בו הוא נזכר לקראת יום הכיפורים הוא בית הכנסת בעיר אוראן שבאלגי'ר:

"יד קטנה בתוך יד אבי

במעלה הבית

במעלה הרחוב הנהדר

אל בית הכנסת בעיר אוראן

מנגינות יקומו באוזניי

להקים רחש נפשי המתחילה

אל העולם

והמראות

של אנשים פשוטים באים בי כקודש

יהלכו עליי קסם חגים מסתוריים

נפשי הקטנה לא תכיל

גודש היופי הניגר מן הקולות…"

כתיבה טובה פירושה להגיע לעומק ומורכבות דרך הכנעת הבנאליזציה שבמילים שחוקות , ולא פשוטה הדרך להגיע לפשטות צלולה. בתמימות ילדית מספר המשורר על פגישה עם עיתונאי אלג'יראי אותו שאל מתי כבר יוכל לבקר בעיר הולדתו, כאילו שכח או לא הבין את כל הרוע האנושי והמלחמות. השירה שהשתרשה בארץ, שירת נתן זך ואלתרמן, היא שירה אל מקומית, אוניברסלית, המדלגת על המקומי.

שירת ארז ביטון ואהרון אלמוג למשל היא מקומית, נטועה לרוב במקומות ספיציפיים ולעיתים מוזנים בערים מקומיות. כי המקום הוא הבורא. ואכן, האשכנזים לא רצו להיות פה, ואולי עדיין אינם רוצים להיות פה (ה"וילה בג'ונגל" של אהוד ברק). בהמשך מביא ביטון זיכרונות מבתי כנסת בלוד ובבית חינוך עיוורים בירושלים. משם לבית כנסת במוסקווה, בימים שלפני הפרסטרויקה, שם יהודים גילו בסתר את יהדותם. והנה שיר יפה על "בית הכנסת בנוביסאד" ביוגוסלוויה לשעבר:

"יתגדל ויתקדש

בית הכנסת בנוביסאד

אל מול פרוכת דהויה

לבד בבית הכנסת הגדול

ועל כתפיי

זיכרון היהודים שנלקחו

ואני האחד

בכל בתי הכנסת

ואני האחד מול הזיכרון

לבד עומד

בבית כנסת ריק מקהל

אל מול פרוכת מיותמת

וקורא

יתגדל ויתקדש".

שיר מקומי ומטאפיזי כאחד = שכן היחיד, הדובר, שומר הזיכרון, מצוי בבית כנסת ריק, ומסמל בעמידתו הבודדה את התרוקנות האמונה ודעיכת יהדות אירופה הרצוחה. בקטע מרגש המעיד על אינדיבידואליות החשיבה של משורר, מספר ביטון על זיכרונות מילדותו בה העלו תרנגולות ליום כיפור – "ואני ילד בן תשע או עשר שכבר התחיל לצום. וכבר כאשר אימי הייתה כופתת ולוקחת לשחיטה נזעקתי בבכי גדול, כי נקשרתי אישית לתרנגולות…" מהחמלה לחי עובר ביטון לחמלה חברתית בה הוא מסיים את הרשימה, כמיהה לחמלה שנעלמה מהארץ. ביטון מלא חמלה לחיות, לבני אדם, למקומות, חמלה שכל כך חסרה לנו פה.

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

One Response to בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד

  1. אורנה ריבלין says:

    פשוט נפלא , גם אני מצאתי את כתב העת אפיריון בתיבת הדואר.
    התעכבתי לפתוח המעטפה ולהיווכח שאכן , באפיריון מדובר .
    גיליון 119 ,חורף תשע"ב .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: