הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה | ענת לוין

ענת לוין

ענת לוין

אמרו לה, לכי בואי. אמרו, שבי פה, חכי. אמרו, זה יפה אבל אין בזה ממשי, זה יותר מידיי אישי, ואישי זה פאסה, בכלל 'אנשים' זה כל כך השנה שעברה, אמרו, חבל על הזמן, שירה לא מוכרת, ודרך אגב, את בטוחה שאת משוררת? לא, כי את נראית יותר אחת שמסדרת תיקיות בארכיבים ממשלתיים.

אמרו לה, זה נפלא, זה מאוד, אֶה, מאוד, מעניין, את רק חותמת פה ופה ושם, ועל הצ'ק, תכתבי לפקודת המוציאים הראשיים לאור של העולם, כל מילה עולה שקל וחצי, כל שורה – עשרה, כל בית בלבד חמישים, בשבילך שישים וחמש, זה יוצא לך חמש עשרה אלף ותשעה שקלים חדשים. אפשר בשלושה תשלומים עם ריבית וצמודה. ואל תשכחי להגיד תודה.

אמרו לה, תבואי מחר, משה יהיה פה, הוא המחליט של השירים. תבואי מחרתיים, בעוד שבוע או חודשיים, העורך בדיוק נמצא בפסטיבל ברישקש, סגן העורך בירח דבש באיסטנבול, המנכ"ל משלשל (הטונה במטוס הייתה מקולקלת), את עוד פה, גיברת? אם כך, תמתיני עוד שנה, ועוד שנה ומקסימום עשור, הרי לכולם זה לגמרי ברור שזו לא העונה הנכונה.

לפעמים עורך עם חולצה בצבע איום או עורכת גדולה מתולתלת סגרו בפשטות בפניה הדלת, שלושה מנעולים מוזהבים ושרשרת, טרקו בברכה גם חלון.

 אמרו לה, בסתיו תתכנס וועדה סודית, עם דוקטור אחד לספרות רוסית, מזכירה קיבוצית, מבקר ספרותי מזדקן. הם שותים את התה, מחליקים דובשנית, מחליטים אם זה לא או זה כן.

 אמרו לה, זה לא. זה לא מספיק פוליטי, לא מגדרי, לא מזרחי, לא חברתי, לא כלכלי, לא אמוני, זה לא מספיק צועק. זו שירה בלי אג'נדה, אמרו, בלי סגנון, זה לא שקול או מחורז, זה קצת מופרז בלי הפשטה, בלי תיבולים, בלי דימויים מתוחכמים.

לפעמים, יותר מכמה פעמים, לא אמרו לה כלום.

אמרו לה, את לא מספיק מה, את לא כמו מי, את ככה וככה, את בבין לבין. אמרו לה, לו היה לך סיפור מעניין, למשל אם היית שחקנית העבר או קורבן, אלימות או שנאה, מסכנה, או שהיה לך דוקטורט בשפה משונה, אכדית עתיקה, במדע המדינה, היית רופאה כללית או לפחות אחות של מישהו קולנוען, מומחה עולמי לפרסומות, אז יש לך חלומות, אז מה? או אחיינית של מדינאי, מאהבת צעירה של עורכת ספרותית, בן של מחזאי נורא מפורסם, אבל את סתם אחת. אחת כזאת משום מקום של אף אחד.

אמרה לעצמה, אני לבד.

לא הייתה בכלל לבד.

סנקה אמר לה, "עלייך לבטוח בעצמך ולהאמין כי את הולכת בדרך הנכונה בלי שיסיחו את דעתך שביליהם הרבים של אלה הרצים אנה ואנה";

ברטולד ברכט אמר לה, "מה שארע, ארע. המים / שמזגת אל תוך הכוס, לא תוכל / לשפוך אותם בחזרה, אבל / הכל משתנה. להתחיל מחדש / יכול אדם בנשימתו האחרונה.";

גוסטב פלובר אמר לה, "הבה נעסיק את עצמנו לנצח באמנות, שהיא גדולה מאומות, כתרים ומלכים, והיא תמיד קיימת, מתנשאת מעל כל, ועטורה זר אלוהי";

מרינה צווטאיבה כתבה לה, "זרויים בחנויות אבק ונשורת / (שם לא נגעה יד איש בם להפכם!) / שיריי שלי, כיין זמרה מובחרת – / יבוא יומם.";

ישראל אלירז אמר לה כי, "השיר נהיה שיר ברגע שבו הוא לא רוצה שום דבר אחר מלבד עצמו";

פרננדו פסואה סיפר לה, "מבחינתי המילים הן גופים שניתן לגעת בהם, בנות-ים שניתן לראותן, פיסות כלולות של חושניות";

אלזה לסקר-שילר כתבה, "הגעתי למחוז חפץ ליבי. / שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן. / אני מותירה מאחורי את העולם, / מתעופפים הכוכבים: ציפורי זהב.";

פול צלאן אמר שלכתוב שיר, זה כמו להושיט כף יד לקראת הזולת.

בחשכה שכיסתה את כתפי העולם כמו רדיד דקיק רחב, היא הניחה על מישור הדף, בעדינות, מילה אחר מילה אחר מילה, כולן בצבע של הלב שלה.

 

מוקדש לכל החברים, האהובות של השירה.

פורסם לראשונה באתר "יכולה לפעמים" של ענת לוין

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

2 Responses to הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה | ענת לוין

  1. גיא פרל says:

    כמה יפה, כמה יפה

  2. אכן הרהור אחד ארוך ארוך ומהורהר מאוד. אהבתי את הציטוטים בסוף וגם "לא מגדרי, לא מזרחי, לא חברתי, לא כלכלי, לא אמוני, ". פוליטי – איני בטוח שהם אוהבים את זה, בטח לא פוליטי מדי. אלא אם יש משורר שהוא מאוד מאוד "פבוריטי" למרות הפוליטיקה שדבקה בו ואז יחפשו בנרות שני לאזנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: