"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

אשר לעלבונות למיניהם, לאלו אני מבכר שלא להתייחס. זאת, לא רק מהטעם שסוג שיח זה מיצה את עצמו בערך בגיל 12, ולא רק (אם ננקה את הטינה האישית) בשל הטעויות הלוגיות שעלבונות אלו משקפים (כך לדוגמא, יכול להיות שתהיה יותר מסיבה אחת לאי הצלחה כלכלית, בניגוד להנחת המוצא של כרמלי, וכמובן, דוגמא אחת, אף לו הייתה נכונה, ביחס למשורר אחד, אינה יכולה להסביר את הקפיצה אל אמירה כללית על כלל המשוררות). אני בוחר שלא להתייחס לעלבונות של השניים מאחר שגם לשיטתם הטיעונים שלהם לא עובדים. לו היו מצליחים כרמלי והולנדר להצביע על קבוצה כלשהי של משוררות או משוררים שמצליחה להתפרנס מהשירה, אולי היה אפשר להתחיל להתווכח על השאלה האם מי שמודר מההון בעולם השירה הוא באמת פחות איכותי או שמדובר באפליה. אבל אין כאלו. גם כרמלי, אני חושד, לא מתפרנס מספרי שירתו. גם אם הוא יפרסם עשרה ספרים הוא לא יוכל לגמור את החודש בלי להשלים הכנסה בהשתלחויות אקראיות בכל מי שהוא לא אוהב על גבי העיתון. אבוי, גם התיאור של בני ציפר את ערב הקראת שיריו של הולנדר נשמע דומה בצורה מטרידה לאותם ערבי שירה שהסובלים משיתוק מוחין מארגנים (גם שם הקהל מורכב בעיקר מחברים ועמיתים).

כמובן, להולנדר וכרמלי יש את התשובה. משוררים אמיתיים, בניגוד ליתר המשוררים העילגות ורפות המוחין, אינם מסוגלים להתפרנס משירתם בגלל שאין מספיק הדרה. בגלל שאין קאנון. בגלל שאין בדורינו, אבוי, סטנדרט אובייקטיבי של איכות, על פיו יהיה ניתן לנתב תקציבים לשירה ה"נכונה", ואשר יחזיר את השירה לימי תהילתה כגורם מכונן של הזהות הישראלית (נדמה לי שכל מה שחסר בתיאור הזה הוא שהמשורר החדש יחבור למאמץ לגיבוש ה"ישראלי החדש" של שמולי). כמובן שאת שאלת המפתח, כיצד יבחר סטנדרט זה, בוחרים השניים להותיר בערפל.

*

*

"'באשר לאלים', כך המליץ דמטריוס מפלרון, 'אמור שהם אלים'. ציווה הסופי של הסבירות הביקורתית גם הוא מאותו סוג: באשר לספרות, אמרו שהיא ספרות. הטאוטולוגיה הזאת אינה לחינם: מעמידים תחילה פנים כמי שמאמינים שאפשר לדבר על ספרות, אך הדיבור הזה נעצר פתאום, שהרי אין מה לומר עליו פרט לזה שהוא עצמו". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת שמצטט מתרגם/מצטט אלמוני שמצטט את דמטריוס מלפרון).

*

אבל האמת היא שהם לא מותרים מקום לראשית של ספק באשר לאופן שבו יש לעצב את הקאנון לדידם. הקאנון שמציעים כרמלי והולנדר הוא קאנון בו הם במרכז. במסגרתו הם מגדירים את סטנדרנט האיכות. הם אלו שמחלקים פרסים למי שראוי לכך, ולא חלילה למי שרוצה לעסוק בשירה. המבחן שהם מציעים הוא מבחן מהותי ולא צורני. הוא מבחן על פי המהות שלהם. כמובן, אם הם רוצים שסטנדרט האיכות שלהם יתפוס, למשל במסגרת חלוקת פרסים, עליהם להשתלט על עמדות כוח הגמוניות. למשל, כדאי להם להיות מחובבים על אנשי משרד התרבות וועדות הפרסים. הם צריכים להיות מחוככים היטב במסדרונות ההוצאות. כמובן, אם הם באים מהבית הנכון וההורים שלהם חברים של האנשים הנכונים, אם מעריכים אותם לפי יכולתם האינטלקטואלית ולא לפי גודל החזה שלהם, אם כשהם נכנסים לקפה בגילמן לא מגישים להם מגשים ריקים בשביל שיפנו אותם, הסיכוי שלהם להצליח להשתלט על השיח ההגמוני של השירה גבוה יותר. במילים אחרות, רק מי שהוא כבר ההגמוניה מחזיק את הכוח לקבוע "סטנדרט אובייקטיבי" של איכות. והנה, החזון היפה של "איכות אובייקטיבית", שהיה ה-ל-ה-י-ט איפשהו במאה ה-19, מתפורר מתוכו. כי אם איכות היא איכות שנקבעת על ידי אנשים, לא ניתן להתעלם יותר מזהות של האנשים שקובעים את האיכות ה"אובייקטיבית".

כמובן שכרמלי והולנדר מציעים גם פתרון אחר, הוא פתרון השוק. שירה טובה, כך משתמע, תצוף ותשמע ותקנה. יש משהו משונה בשילוב הטמא שהשניים מציעים בין תפיסה אליטיסטית במופגן המתנשאת על המשוררים והציבור שאינם יודעים לזהות את קריטריון הטוב, ובין האמונה בשוק החופשי. אם ניתן לזהות קריטריונים אובייקטיביים של איכות בשירה, יש הצדקה מלאה להתערב בשוק החופשי ולתקצב את השירה הטובה ביותר. אם השוק החופשי הוא האתר שבו נבחנת איכות השירה, בבחינת "הטוב ינצח", המשמעות היא שנערכת למעשה הצבעה ציבורית, בה יש קשר ישיר בין הון לבין השפעה. לא מדובר על קול אחד לכל אחד, אלא מספר קולות כנכונות של הצרכן להוציא. וכמובן, רק מי שיש לו יכול לרכוש ספרים. ושוב, אבוי, הגענו לאותו מבוי סתום. השוק החופשי, מסתבר, משקף שיח הגמוני . ושוב, לעזאזל, אנחנו נדרשים לשאלות של זהות, של זהותם של העשירים, של המבנה של השוק החופשי.

עם כל הכבוד (וכבוד רב אין לי), נדמה לי שהבסיס העקרוני של המתקפה על התאגדות המשוררים הוא, בלשון המעטה, רעוע. התוקפים אולי יודעים הרבה על שירה (למרות שאין לי ספק שהם לא יודעים יותר מאותם "עילגים" שהם מבקרים) אבל הם מפגינים בורות מביכה בכל הנוגע לשוק החופשי, לפילוסופיה אנאליטית והביקורת עליה, למגדר, למאבקי עובדים ושאר תחומים שראוי היה שיתנו עליהם את הדעת (ולכל הפחות ישמרו על צניעות מסויימת בהקשרם). למעשה, מבעד לגיבוב פסאדו אינטלקטואלי, השניים מפגינים בעיקר נאמנות למיני אליטה של עולם השירה, לבני ציפרים וליצחק לאורים. אותם אנשים שבשם ההתנשאות הפטריאכלית מתנגדים למתן קול לנשים גם מחוץ לעולם הספרות (והנה, לא מזמן תרם לנו בני ציפר את מאמרו המרתק שמסית לאונס. כמובן, לו היה מדבר על אישה ספציפית היה בכך משום מעשה הפלילי, ולעומת זאת, הסתה כללית לאונס נתפסת כמותרת).

*

*

"סופר הוא מי שלדידה השפה מהווה בעיה, מי שחווה את מעמקיה ולא את המכשיריות שלה או את יופיה; סופרת היא מי שלדידו השפה מהווה בעיה, מי שחווה את מעמקיה ולא את המכשיריות שלה או את יופיה" (חגי מצטט בשינוי לא נאמן למקור את אבנר להב שציטט/תרגם את רולאן בארת).

*

ודווקא מהמקום של הזהות ראוי להתחיל. זאת למעשה הנקודה המרכזית שמשותפת לחברי התארגנות המשוררים ולמתנגדיה. על פי השמועה במסגרת הפגישה בה דנו בשאלה האם מדובר במאבק המשוררים, מאבק השירה או מאבק המשוררות אמרה אחת המשוררות הפעילות יותר "תפסיקו עם הדברים האלה, זה לא המהות, זה שולי". טענה זו, שחוזרת תדיר, נשמעת מגוחכת במיוחד כשהיא נאמרת על ידי משוררת, מי שמגדירה את עצמה כאדם של מילים. נכון, השם של הקבוצה לא מאוד משנה. יחד עם זאת, גם שינוי השם לא מאוד משנה. באותה מידה שעלבו באלו שהתעקשו לשנות את שם הקבוצה, היה ניתן לעלוב באלו שהתעקשו שלא לשנות את השם. הרי גם ביחס אליהם זאת סוגיה שולית, ולא מהותית. למה, אם כן, להניח שה"נודניקיות" הן אלו שרוצות שיוויון מגדרי, ולא אלה שמתעקשים לשמר שפה פטריאכלית? הסיבה היא ברורה. היא נובעת מההנחה המיושנת שכל מה שנשים צריכות זה להדבק לגברים. ככל שיקודמו זכויות הגברים, כך הנשים יוכלו לרדוף אחריהם. אם יהיו זכויות למשוררים, רק אז ראוי יהיה להתחיל במאבק לשיוויון בין משוררים ומשוררים. זאת תפיסה ליברלית שהיה ניתן לקוות שתעלם מן העולם. זוהי תפישת ה"חד נס" שמעידה בעיקר על רדידות מחשבתית. אין שום סיבה שלא לנהל יותר ממאבק אחד במקביל, אין סיבה להניח שאלו מאבקים סותרים. אין הצדקה לדכא נשים בשביל לקדם את מצבם של משוררים. טוב היה לו הנחת המוצא הייתה שם נייטרלי, ממנו יש לסטות רק בהתקיים הצדקה. טוב היה לו היו משנים המשוררות את שם הקבוצה, משלא ניתנה כל הצדקה שהיא לשם הנוכחי.

אבל שיח הזהות משמעותי לא רק להתארגנות פוליטית של משוררות (נדמה לי שהצורך בשיח זהות במסגרת פעילות פוליטית כבר מזמן הפך למובן מאליו). שיח הזהות הוא נוגע ללב ליבה של הפעולה השירית. זאת, לא רק בגלל ההבנה שלא ניתן להפריד בין "אסתטיקה" ו"פוליטיקה". במובן עמוק שירה היא במהותה שיח של זהות, וליתר דיוק, שיח של ערעור (או הרטטת) הזהות.

אין מחלוקת בימינו (כמובן, אפשר שאני טועה) שהשפה נעה תמיד בין שיקוף תפיסות עולם רווחות לבין עיצבן ותיחומן. השפה מחלקת, מקטלגת ומתווכת את החוויה האישית, ובו בזמן מערערת על תוקף ההבחנות של עצמה. שתי פעולות הפוכות אלו של השפה הופכות את השיח אודות השירה מזה שנים רבות לשיח מעגלי, שנע בין הרצון לשמר את המסורת ובין הרצון לפרק את המסורת. כמובן, הרצון לפרק את המסורת (הלשונית והפוליטית כאחד) הוא בפני עצמו רצון לשימור המסורת, שכן התוקף שלו נובע מההנחה שישנה מסורת יציבה וקבועה.

אבל הבעיה העמוקה של אותם משוררים הגמוניים אינה בבחירתם לצדד במסורת או לפרק אותה. הבעיה נעוצה בעצם ההנחה שניתן לדבר על "שירה", על "מהות", על "אמת אונטולוגית", מבלי לדבר על קהילה, על זהות, על אפיסטמולוגיה. במילים אחרות, ההנחה של המשוררים הללו היא אותה הנחה כוזבת המלווה את השיח הכללי מזה שנות דור, היא הנחת האוניברסאליות.

הנחת האוניברסאליות והניסיון להפריד בין צורה לבין תוכן, בין כותבת וקוראת לבין היצירה, סובלת משני כשלים מובנים.

הכשל האחד הוא כשל ה"סתמי". כמו שהסברתי קודם, הסתמי תמיד ובהכרח החזק. ה"קורא הסביר" או ה"כותב הסביר" (בדומה ל"אדם הסביר" בעולם המשפט) הם תמיד שיקוף של אלו שיש להם את הכוח להגדיר את עצמם כסבירים, ולכפות הגדרה זו על סביבתם. גם שירה המציבה במוקדה את ההתנגדות לסביר, מעצם התמקדות זו, מאשרת את מעמדו ההגמוני של הסביר, ויתרה מכך, מקבלת את ההנחה שניתן ליצר מהות "סתמית", כללית, הנוגעת לכל בני האדם באשר הם.

באחד הטקסטים המכוננים בעולם המגדר, הסבירה קרול גיליגן כיצד שימשה ההנחה כי גברים מסוגלים לחשיבה אנאליטית, בעוד שנשים מסוגלות רק לחשיבה הקשרית, בשילוב עם הנחת עליונות החשיבה האנאליטית על החשיבה ההקשרית, כמנגנון דיכוי. גיליגן לא ביקשה, במסגרת זו, להוכיח שגם נשים מסוגלות לחשיבה אנאליטית או להיפך. הפרויקט שלה הוא רחב יותר. היא מבקשת לערער על עליונות האוניברסאלי על הפרטיקולארי. עצם ההיררכיה הלא מנומקת הזו, היא שורש הבעיה. ההנחה, אותה תקף כבר אריסטו, על פיה ניתן לזהות ישות אמורפית ואידאית, וממנה לגזור את הגילויים הארציים של אותה הישות, מתפוררת במקום בו האופן שבו אנחנו פועלות לזהות את האידיאה הוא על בסיס בחינת מופעיה הפרטיקולאריים.

אבל כשל הנחת האוניברסאליות אינה רק בכך שהיא מעצם טיבה מדירה את מי שמוגדר כפרטיקולארי. הכשל העמוק יותר של הנחה זו הוא בכך שהנחה זו מעקרת את המשמעות מהשירה, וזאת, תוך שהיא מחזיקה ביומרה להיות הדרך לזיהוי המשמעות של השירה.

שירה, בתור פעולה בשפה, תמיד מצויה במרחב חברתי וקהילתי. היא צוברת משמעויות ומאבדת אותם בהתאם לפרשניה. היא מכוננת קהילות וזהויות ומפרקת אותן. שירה בוחנת את מבנה השפה, את גבולותיה, את מושאיה, את חלליה הבלתי נראים. והנה כי כן, המבקשים לבחון את "המהות" של השירה מבקשים למעשה להגדיר את השירה כהתנגדות, תוך הטלת טאבו באשר לשאלה למה השירה מתנגדת. הם אוסרים לדבר על השפה, אך דורשים שהקריאה תעשה בהתאם למה שלשון השיר מחייבת. הם דורשים מאיתנו לכתוב במנותק מעצמנו בכדי שהשיר יהיה אוניברסאלי, אך אוסרים עלינו לשאול מי אנחנו וממה עלינו להתנתק. הם מבקשים מאיתנו למחוק את החד פעמי האינדיבידואלי, בשביל ליצר את החד פעמי האוניברסאלי.

כמובן, אינני טוען שאותם מלומדים בדרכי השירה אינם יכולים להסביר לנו מהי הפרשנות האובייקטיבית של שיר, או מה משמעותו ללא תלות בקהילה ובשפה במסגרתה הוא פועל. הם מסוגלים. הם יכולים לכתוב תילי תילים של מילים, יצירות מופת שיאפילו אפילו על הבניין החדש של מוזיאון תל אביב. דווקא היכולת הזאת, היא שחושפת את השקר הגדול של האוניברסאליות. ככל שהסיפור האוניברסאלי מסופר טוב יותר, כך בולט יותר קולו האינדיווידואלי של הכותב, המתכחש לקיומו ואוסר עלינו להזכירו.

ועל הרקע הזה, פרשנות השירה כקהילה מקבלת משמעות. פרשנותה ככזו המבקשת ליצר תנועה של משמעויות. ליצר אתרי סובייקטיפיקציה ולפרקם. השירה מקבלת את משמעותה אך ורק מההכרה הקיבוצית בה, מהניסיון כקהילה מפורקת, בעלת גבולות עמומים המשתנים תדיר, ליצר משמעות באמצעות השירה. אין הכוונה לכך שהשירה היא עניינו של הפרט. ממש כפי שלא ניתן לנתק זהות מגדרית של פרט מהבניית המגדר החברתית, ובו בזמן לא ניתן לצמצם את זהותו של הפרט לקטגוריות חברתיות אובייקטיביות, כך מצויה השירה בין התנועה של הסובייקט במרחב של עמדות הסובייקט (תוך קבלת קיומן) ובין ערעור על עמדות הסובייקט עצמם. במילים אחרות, תפישה קהילתית של השירה מבקשת לתת משמעות לפרט בתוך הקהילה, ולערער על תוקף הקהילה עצמה.

במסגרת הזאת, הניסיון להבחין בין הפואטיקה והפוליטיקה, בין השפה לבין הקהילה היוצרת אותה ובין הזהות למהות הוא ניסיון עקר. אין הכוונה היא שכל שירה היא "פוליטית" במובן הצר, על פיו פוליטיקה היא רק מה ששנוי במחלוקת ציבורית. כל שירה היא פוליטית וזהותית שכן מעצם טיבה היא משפיעה, בין אם על ידי חיזוק ובין אם על ידי ערעור, על עמדות הסובייקט הקיימות בשיח החברתי. כל שירה היא זהותית במובן זה שהיא אינה יכולה להחזיק לעולם בעמדה אוניברסאלית. בכך שהיא תמיד חשדנית ביחס לניסיון ליצר "תבניות" של בנות אדם, ובו בזמן היא תמיד מאמינה בכך שהתבניות קבועות ונצחיות. הגוף הנשיהמזרחיההומו-לסבי אינו מצוי בניגוד ל"שירה", תהיה זו אשר תהיה. כל שהוא יכול להיות הוא התנגדות לקהילה מתוך קבלתה, או קבלת הקהילה תוך התנגדות לה. ההבדל בין תומכי השירה ה"טהורה" למי שהם רואים כפוליטיקאים המשתמשים בשירה הוא רק בכך שהזהות, הקול, החד פעמיות של האשה, הלסבית, הטרנסקסואל, המזרחי, עדיין נתפסים בקהילה כחריג לכלל. בקהילה אחרת, במסגרת שפתית אחרת, היו יכולים להיות שירים על משגל פטריאכלי (או על מין בין חרגולים) להתפס ככאלה. למעשה, נראה לי שזה האפקט שיווצר אם יקראו שיריהם של אותם משוררים באתרים אחרים משלהם, דוגמת אתרים בהם מיניות הכלל נתפסת כאסורה למילול. עודד כרמלי, בטורו, מצטט את השורה המפורסמת מהשיר "שירה" של חזי לסקלי וכותב "שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר". זוהי בחירה מפתיעה. מפתיעה בגלל שחזי לסקלי עצמו הותקף באותן הטענות ממש אותן מנסה כרמלי לקדם (ראו ערך מנחם בן). היא מפתיעה בעיקר בגלל שהשיר ממשיך לאמירות דוגמת "שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה." ו-"שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ, / לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ, / לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ, / לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ." והנה, ממש לנגד עינינו, ניצבת דוגמא כיצד ניתן לכתוב מחדש שיר על ידי שינוי הקשרו, על ידי שבירתו, על ידי בחירה ויצירה. זוהי דוגמא טובה, נדמה, לחד פעמיות של השיר בקהילה.

*

*

"לשם מה עלי לכתוב? הרי אני חושדת בכל האלים.

נדמים לפרצה, בין אור לחומר, כרשתות עכביש; בשר האגוזים לבן ומתוק; מיכלי גז הבישול

נישאים על כתפי עובדי הפז; האמת של ברניני מאושרת: אבן ערומה וצוחקת;

הייתי יכולה כל היום להמשיך ולמנות ניסים. בעצם לא

כי גם אני רווית שמש, נחלשת ונושרת לאדמה, ללא-נודע על העולם. גם אני מבוהלת

כי לא מוטל עלי דבר רק להנות מעץ החיים. מהיותי תלויה מעץ החיים."

                                                                (שרון אס, מתוך: האוריום, הוצאת מוסד ביאליק 2011)

מתוך האתר "יחסי מין: הגיגים של (א)נשים על המגדר) . מפורסם בהסכמת המחבר

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

4 Responses to "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

  1. עדי עסיס says:

    מאמר מרתק ומושקע
    נהנתי מאד לקרוא
    מבחינתי קלעת בול קלעי !

  2. פינגבאק: מאבק המשוררות והבעתה מפני ה’אנחנו’ « מאבק המשוררים

  3. פינגבאק: סולו וקולקטיבי | העוקץ

  4. פינגבאק: סליחה אדון אולי יש לך שקל בשביל הבטן שלי ובשביל אחי « המבוקש מס' 2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: