המקרר הריק של המשוררות | יובל גלעד

אורלי קסטל-בלום: "לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן"

אורלי קסטל-בלום: "לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן"

על הרגישוּת

המשורר יובל גלעד יוצא נגד הכתבה הצהובה של עוניה המשווע של אורלי קסטל בלום. הוא רואה בכתבה כסוג של מיתוס על המשוררת הענייה. ומיתוס זה רק מחזק את הסטטוס קוו ומקומה השולי של התרבות בכלל והשירה בפרט נשמר.

דוד אבידן מתגולל בכדורי שינה עד מותו, דליה רביקוביץ' המסוגרת בביתה ונמצאת מתה באמבטיה, יונה וולך הקורסת תחת קשיי פחדי רדיפה וטיפול באמא חולה, יאיר הורביץ שליבו לא עמד ברגישותו – לא חסר דוגמאות למשוררים שקורסים תחת רגישותם.

הבורגנות אוהבת את מיתוס המשוררים – משוררות הקורסים קורסות. הם אוהבים להלל את המשורר אחרי מותו, לא לעזור לו בחייו. עושים טיולים מאורגנים בכל האתרים בהם אבידן כתב, בהם יונה וולך מצאה מאהבים – אווו, כמה מרגש, החיים של הבוהמה. ובכן, יש משוררים ומשוררות וסופרים וסופרות שפשוט לא מסוגלים, או כמעט לא מסוגלים לעבוד. כשמדובר על ענקי רוח כאלה שהוזכרו, חובה על התרבות הנהנית מתרומתם היקרה מפז לעזור להם כלכלית, ולא באופן מינימלי.

בימים אלה נחשפה כתבה צהובה על אורלי קסטל בלום, חובותיה וחייה כ"קבצנית". סופרת בינלאומית שאמנם אינני נמנה עם מעריציה, אבל תרומתה התרבותית לא עומדת בספק. כמותה יש עוד רבים, משוררים וסופרים, ולא אזכיר שמות מחמת צנעת הפרט.

תרבות פרוצה

רגישות היא נכס, היא יופי, היא יכולת לראות אמת מבעד למסכות שקרים של בני אדם, היא ססמוגרף עילאי לתהליכים חברתיים, ומשוררים וסופרים מתעדים את חיינו, נותנים לנו מראׇה, מאפשרים לנו למצוא מילים לסיפור של חיינו, לעבור קתארזיס קומי או טראגי. תרבות שלא שומרת על נכסיה הרוחניים, ובודאי אימפריה כלכלית קטנה כמו ישראל, סופה לקרוס לתוך רדיפת הנאות בהמית כמו האימפריה הרומית. המשוררים הם שומרי החומה, הסופרים הם טילים חכמים נגד עוולות.

בתור משורר מובטל המחפש עבודה ובקרוב ימצא, אני מוצא עצמי במקום בו עומדים משוררים וסופרים רבים, ולמעשה של כל מובטל, מקום של דהומניזציה מול שוק העבודה המחפש הצלחות, דברים מדידים, ראייה נורמטיווית אדישה לרחשי האינדיבידואל. יש מי שבנוסף לרגישות גבוהה מדי לחיים נחנים בכוח לחיות, באגרסיביות הדרושה להישרדות בעולם כוחני (ראו ויזלטיר האיש ושירתו האותנטית) ויש מי שנשברים.

הם לא נשברים כי הם מפונקים, כי הם חושבים שהם נעלים על החברה, אלא פשוט כי הרגישויות העילאיות שלהם דורשות מהם לבטא עצמם במילים ותו לא. בימים של מובטלות אני מרגיש ביתר שאת את המקום הגבולי הזה שבין קריסה רגשית – תודעתית לאיזה תהום ייאוש אליה נפלו אבידן ורביקוביץ' (ולא שאני משווה מבחינת איכות הכתיבה, חלילה) לבין יכולת להתמודד איכשהוא, להשתלב בעולם עבודה גס, לתפקד.

מאבק המשוררים המתארגן בימים אלה צריך לגרום למשוררים לעמוד זקוף, ולארגן קרן למשוררים במצוקה – כשהסיוע ייבחן היטב ולא יחולק סתם, אבל יינתן למשוררים ואולי גם לסופרים שרגישותם גרמה להם להתנדנד בעולם הזה ולהיות מועמדים ליפול לעולם שכולו כאב והזנחה.

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof
משורר, עורך וסופר. A Writer

17 Responses to המקרר הריק של המשוררות | יובל גלעד

  1. שא"מ says:

    טור מצוין. אבל לא כל מי שעובד יכול גם הוא לממן את שירתו, כמובן. ואצל אלה שעובדים, קשה לכתוב, השגרה שוחקת, ומדי פעם מצליחים לפרוץ אותה וליצור. אבל זה קשור כבר למאבק אחר, קשור אבל אחר, של יצירת יותר פנאי במהלך העבודה, קיצור שבוע העבודה וכדו'. מאחל לך שתצליח בקרוב מאוד למצוא עבודה.

  2. יובל גלעד says:

    תודה שא"מ. אכן כשעובדים מתשע עד שש ויותר קשה לנשום ולכתוב.
    קרן מצוקה תצטרך לעזור גם במצוקה כלכלית וגם בצרכי התפנות לכתיבה.
    כתיבה היא הברכה של המשוררים אבל גם הקללה שלהם
    בעולם אכזרי מעשי הבז לענייני הרוח כמו למהגרי עבודה.
    והנה שיר של ויזלטיר
    .

  3. יובל גלעד says:

    הנה השיר – על מצוררים – שזה שילוב של משוררים וציירים
    הנדכאים בעיר בזה לאנשי הרוח שלה
    כאילו היו צוררים:
    ככל עיר שאינה כפר
    גם בתל אביב גוועים משוררים וציירים באין מפריע
    לשם הקיצור נכנה אותם קיבוצי מצוררים
    לא כולם כבר צרורים בתכריכים לבנים ולא כולם גוועים
    בדרך החד משמעית הביולוגית המקובלת…

    העיר מתחזה כמתמסרת למשוררומחכה בסבלנות לרגע המתוק
    שבו תבעט לו בביצים בעקב נעלה הדקיק
    המצורר המתעוות כשידו על מבושיו
    היא חמדה לעין השוחרת תענוגות
    המבינים באמת אינם יודעים תענוג גדול מזה

    עד כאן קטע מויזלטיר
    אין לי כל טענה לאורלי קסטל בלום על חשיפ קשייה
    אנשים צריכים לדעת מה מצב התרבות
    אבל מה לעשות שזה מענג אותם לקרוא איך אנשי הרוח רעבים
    שהרי כל אדם מרגיש עצמו מאוד רוחני רק שלא יכל להתפנות לכך בגלל פרנסה
    והנה הרעב של הסופרת מוכיח את סכנת ה"בטלה הרוחנית
    כפי שכל מובטל מהווה תמרורו אזהרה לעובדים בשכר מינימום או בתנאי ניצול –
    הנה- לכך תגיעו אם לא תציתו למערכת

  4. שלום
    אני מבין שרק מחר יתפרסם הראיון המלא עם הסופרת. ממה שהתפרסם עד עתה, קשה להבין מה הוביל לקריסתה הכלכלית.
    בכל מקרה, אני לא אוהב את העיתוי של הראיון, שנראה כמו לחץ על שופטי פרס ספיר.

  5. יובל גלעד says:

    ופעם אחרונה – גיורא פישר מעיר בצדק מה שחשבתי בעצמי: שהכתבה נועדה לעזור לקסטל בלום לזכות בפרס ספיר.
    וזאת ההוכחה הדרושה כדי להראות ששירה וספרות לא זקוקות לפרסים (אני יודע מתי שאתה בעד פרס ספיר למשוררים, אבל שירה לא זקוקה לפרסים ופסטיבלים, לדעתי, היא צריכה אוכל, כסף ממומן על ידי הממשלה להוצאת מאתיים ספרי שירה לערך – פלוס קרן למשוררים ומשוררות במצוקה כלכלית.

    קרן כזאת היתה צריכה להעניק, למשל, ששת אלפי שח לחודש נטו לאדונים שמואלןף וצ'יקי ארד על רגישותם החברתית ועבודתם החברתית. הם עובדים ולא מקבלים תשלום.

    שירה ציכה לעמוד זקופה, לדרוש את הכסף שמגיע לה בדין, לא בתמורה לכך שמשוררים ירקדו בפסטיבלים, ילבשו חליפות ליום אחד, אלא כדי שיעבדו על שירים נהדרים.

  6. chicky00 says:

    גם אני נגד פרסים מבחינה אישית, ולא רצתי אף פעם לפרס שירה כלשהו. בניגוד להולנדר שנזף בנו שאנחנו טפילים, אבל הצליח לקושש כמה עשרות אלפים מפרס ראש הממשלה שבוע אחר כך. אבל פרס הוא דרך להכניס כסף לתחום השחון הזה ובמסגרת הגדלת העוגה זו אחת הפעולות שאנחנו עושים.

  7. יובל גלעד says:

    הוי אורי הולנדר
    כמה אתה תרבותי
    גתה שילר וכל מה שאיכותי
    אותך כל זה מבדר

    ואחר כך אתה משעשע
    את קוראי תרבות וספרות
    אורי הולנדר, איך אתה נוגע
    בכל כך הרבה חוכמה בעידן צרות

    אופקים בעידן חסר חמלה
    שיריך על מוסיקה קלאסית
    בעלי יופי כל כך מקסים
    לכן פרס ראש הממשלה

    מגיע לך, איש רנסנס!
    הבוז למציאות ולשמואלוף
    עם המאבקים, שיאכל לוף
    או שיצא אתך למסע

    אל גבולות הרוח האנושית!
    אסתטיקה היא אתיקה
    היופי הוא מכשיר
    להשגת כוח והצלחה!

    הוי, הולנדר אורי
    כמה אני אוהבים להתבשם
    בשנברג וברג, אתה נושם
    אוויר פסגות אוורירי

  8. ליובל
    אני לא בטוח שאני מסכים אתך בנושא הפרסים. אבל נניח נושא זה בצד לכמה רגעים, נתרכז בנושא השירה: אתה מציע לממן בכסף הוצאת כ200 ספרי שירה בשנה.
    מספר כזה של ספרי שירה (ויותר) יוצאים מדי שנה, רובם במימון המשורר. מי קורא בהם? האם עצם הוצאתם לאור, מודפסים על נייר, מביא לגאולת השירה? גם אם נניח שכל הספריות בארץ יחויבו לרכוש אותם, האם זה אומר שמישהו יפתח אותם פעם?
    האם גרסה אינטרנטית לא תפתור את בעיית העלויות? משורר צעיר בשם תום הדני, פרסם עכשיו ספר שירה טוב מאד בעיני ברשת.
    אלי אליהו שיחרר ב"בננות" את החלק הראשון של ספרו "אני ולא מלאך".

    אני זקן,אוהב להחזיק נייר בידיים. אבל אתם צעירים!

    נחזור להתחלה, אתה מציע שכסף הפרסים יוחלף במלגות קיום ובהוצאת ספרים.
    מי יקבע מי יזכה?. קראתי את דעתך על המבקר האידיאלי, זה שיש לו זכות לקבוע. האם קביעת "חבר הקובעים" אינה כקביעת חבר שופטים בתחרות?
    להפך, "חבר קובעים" קבוע יעודד לדעתי יותר חנפנות מאשר חבר שופטים מתחלף ועלום בכל תחרות ובכל שנה.
    יש לי כמה רעיונות כיצד להחזיר קהל לשירה. ניסיתי להגיד אותם בפגישה שהשתתפתי בה, אבל טענו שזה לא הזמן המתאים.
    אני ממנה אותך כנציגי אצל רשויות "מהפכת המשוררות". כשיחליטו ש "זה הזמן המתאים" קרא לי ואבוא.
    להתראות
    גיורא

  9. יובל גלעד says:

    הי גיורא
    מאתיים זה מספר מוגזם, צריך מאה ספרים בשנה במימון קרן (יוצאים מאות כל שנה במימון עצמי) ובתוך המאה צריכים להיכלל גם הדפסת מחודשת של קבצים שאזלו ובעלי חשיבות שימור תרבותי.
    זה לא סותר העלאה של הקבצים לאינטרנט – להיפך – שיהיה גם וגם.
    לגבי קרן למשוררים במצוקה, וגם סבסוד הוצאת ספרי השירה, צריך ועדה מתחלפת במהירות, כל שנה חמישה שישה שופטים, כאלה שפעילים באגודת המשוררים שתקום. ודאי שכל בחירה תעורר ויכוח, אבל אם התקציבים יהיו ראויים (ומדובר לצורך העניין הזה, כולל קרן לכתבי עת, בעשרים מיליון שח שיכולים לקדם מאוד את פיתרון המצוקה) אז יהיו פחות מריבות. ויש קריטריונים: מספר פירסומים, נוכחות בכתבי עת, ועוד. גם מידת התרומה לקהילת המשוררים צריכה להוות פרמטר.
    לגבי הקהל – אומר זאת באיפוק – שיילך להזדיין.
    שירה צריכה להיות שירה, לעמוד זקפה, לכתוב , להדפיס ולהקריא אם יש במה ראויה. מי שלא רוצה – שילך לכל הרוחות. מספיק עם הרדיפה הזאת אחרי קוראים. כל אדם הוא עולם, וגם חמישים קוראים הם חמישים עולמות.

    אני קורא למשוררים: הפסיקו לרדוף אחרי קהל – בפסטיבלים, בהשקות, בפרסים וכו' – קראו ספרי שירה, כיתבו שירה, ועזרו למשוררים.

  10. למה שרק הקהל ילך להזדיין? אני מכיר הרבה משוררים\ות שרוצים גם הם\ן?

    אני לא יודע למה התכוון המשורר (י.ג.) בדברו על מרדף אחרי קהל: "בפסטיבלים בהשקות בפרסים". אתה בשטח יותר זמן ממני. אני לכשעצמי, לא רדפתי ,אבל אני מאד שמח כשמזמינים אותי ,וגם שומו שמיים, לא החזרתי באופן הפגנתי את הפרס שהוענק לי.

    אני התכוונתי למשהו אחר. נכון, השירה צריכה להכתב "בשביל עצמה". אבל אין שום סיבה לחברה לממן אותה אם היא לא תגיע אל הקוראים.
    לדעתי, חלק עיקרי במאבק צריך להיות מופנה להנחת גשרים בין המשוררים לקהל הרחב. ואם בסיום ערב, לאחר שקראתי שיר ארוטי שלי, הקהל יחליט ללכת ולהזדיין, לא יהיה מאושר ממני.
    גיורא

  11. יובל גלעד says:

    הי גיורא
    אני בעד שכולנו נזדיין, אבל במתינות…
    לא צריך גשרים לקהל הרחב, ואם יש כאלה – צריך לפוצץ אותם. שילכו לכל הרוחות, באמת, שירה טהורה כי היא צורת תפילה, אנחנו המשוררים שאמאנים, וצריכים לקבל את מה שמגיע לנו בתקוף עשייתנו התרבותית. לא צריכים לעשות בשביל זה שום דבר, חוץ מלכתוב שירה טובה. וכידוע לך ולכל משורר טוב – אולי כתיבת השירה הטובה לא לוקחת הרבה זמן, אבל העבודה על השירים, ולימוד השירה והקריאה – עבדה גם עבודה, עבודת קודש.

  12. ליובל
    לעשייתנו "התרבותית" אין שום ערך תרבותי ,אם היא לא מגיעה לאנשים. הקהילה שפרנסה את השמאנים ראתה אותם בפעולתם, ןהאמינה שיש לתפילתם כוח.
    אני מסכים אתך, ששירה טהורה היא סוג של תפילה. למען האמת, אני חושב ש"התפילה" היא ההסבר האבולוציוני של תופעת השירה. רוב בני האדם עלגי לשון, רוב בני האדם גם עומדים חסרי אונים מול היקום, ומחפשים מילים שיביעו את הרגשתם ויבקשו בעדם אצל כוח כזה או אחר.
    ובפראפרזה על דברי הצדיק הידוע פלאטו שרון "ומה אתה עשית בשביל המדינה?",אם השיר, התפילה, שכתב\תם לא יאמר משהו בשביל מישהו, אז האבולוציה הספרותית והאנושית תשמיד את הז'אנר "התרבותי" שקוראים לו שירה.
    לכן, צריך גשרים. הגשרים יכולים להיות בדרכי ההבעה והתאמתם לשינויי העתים, וגם להפוך את השירה לנגישה -פיזית, לקהל .
    להתראות
    נ.ב אל תהרוג אותי! אל תשכח, אני עדיין עובד עם הדודה שלך, אני אלשין!
    גיורא

  13. מתוך מחזור שירים "דעתה של אמי עלי"

    לו היו לי שתי פרוטות, הייתי קונה באחת מהן פרוסת לחם, כדי לחיות ובשנייה פרח, כדי שיהיה לי
    למען מה לחיות". (פתגם יפני עתיק)

    6. פרנסה

    אִמִּי הִטִּיפָה לִי:
    מְסַפְּרִים עַל הַהוּא,
    שֶׁמִּכֹּל זֶבֶל עוֹשֶׂה כֶּסֶף
    (וְלוֹ, כַּיָּדוּעַ-
    אֵין רֵיחַ)
    וְאַתָּה בְּנִי, מִכֹּל זֶבֶל
    עוֹשֶׂה שִׁיר.
    הַכִּילַי יוֹצִיא רַק פְּרוּטָה
    עַל הַשִּׁיר
    וְיִהְיֶה לוֹ בַּיָּד פֶּרַח,
    וְאַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר-
    תִּשָּׁאֵר
    עִם הַפְּרוּטָה
    וְהַרֵיחַ.

  14. יובל גלעד says:

    הי גיורא!
    מקבל את הרצון שיקראו יותר שירים כמובן
    אבל לדעתי עמדת הסנגוריה של המשוררים לפיה צריך להיות מועיל
    כלומר שימושי כלומר להגיע להרבה אנשים כי להצדיק את קיומנו – לא נכונה
    שירה היא שירה
    לא אשמתנו שהעולם מחורבן וממעט לקרוא שירה
    לעשות את השירה נגישה?
    למה? קשה לקנות ספרי שירה?
    הספרים נמצאים בספריות
    הפסטיבלים בכל מקום
    זה לא עניין של נגישות והגיע הזמן להפסיק לנסות להאכיל בכפית את מי
    שמקיא אותנו לשולי התקציב

    יש את מה שאתה תמיד אומר
    על התנכרות של השירה לקוראיםאבל אני לא מוצא
    שהשירה שנכתבת כיום ברובה היא קשה הרבה יותר מזו של זך או אבידן

    הניסוח הראשוני של הועדה המשפטית מבטיח מאוד
    והסיבה שאני לא במפגש היא כי
    חזרתי תשוש מאיזה ראיון עבודה
    ותמסור לדודה שלי שאין לי כוונות אלימות…

  15. שלום יובל
    כמוך, אני חושב שהשירה הנכתבת היום נגישה הרבה יותר מזו שהרחיקה את הקוראים בשנות השמונים והתשעים, כתבי חידה בלתי ניתנים לפענוח, שהשאירו בהרבה מקרי ם את הקוראים (האינטיליגנטים) בתחושה שמישהו עושה מהם צחוק.
    כשאני מדבר על "גשר", אני מתכוון בעיקר לעבודה עם תלמידי בתי הספר, שהם מאגר הקוראים הטוב ביותר. יש לי כמה רעיונות בנושא.
    להתראות
    ובהצלחה במציאת עבודה
    גיורא

  16. שא"מ says:

    גיורא, אתה מוזמן בחום להצטרף לוועדת החינוך שכבר יש לה החלטות אופרטיביות בעניין פעולה עם תלמידי בית ספר. ברגע שיהיה לנו סיכם מאבנר שמנהל את הוועדה על הפגישה שקיימנו אתמול, אעביר לך ואצרף אותך לתכתובת. שי

  17. שלומי says:

    יש להזכיר את כתבתה המצויינת של עינה ארדל
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3489498,00.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: