לקראת התאגדות המשוררים והמשוררות

Angola - May '10 By naamanus | cc: flickr

שירה היא היהלום שבכתר התרבות, סביבה מתגבשת זהות רבת פנים של חברה. חברה שאינה מטפחת את היצירה התרבותית מאבדת את חיוניותה ומסתכנת בהתפוררות זהותה. שירה אינה פריבילגיה – היא חלק מהדי.אן.איי של חברה, כל חברה.

אף על פי כן, שירה מתקיימת, בקושי רב, בשולי השוליים של תקציבי התרבות בישראל, ללא קרנות ייעודיות שמבטיחות את קיומה, את חשיפתה ואת הפצתה. ספרים, כתבי עת, אנתולוגיות, תרגומים, ארועי שירה ופסטיבלים לשירה נסמכים על תקציבים זעומים עד זניחים, הנתונים לשרירות לבו של הממסד הפוליטי והתרבותי, ולמספר מצומצם מאד של קרנות שתמיכתן נתונה תדיר לשינויים ולעולם אינה רציפה. שירה אינה נלמדת בגני הילדים ובבתי הספר וכתוצאה מכך אין לה דורש, היא מאבדת מקולה, וכתוצאה מכך קולו של המשורר אינו נשמע.

אנו עדים להידרדרות מעמדה של השירה בארץ. במקום שהמדינה תדאג לטפח את שירתו של עם הספר ואת משורריו וללמד לאהבת השירה מתוך ראיה חברתית אחראית ורחבה, היא מתעלמת ממשוררים החיים ופועלים היום ומזניחה את הנחלת השירה. בכך היא שוללת את הזכות לנכס תרבות ראשון במעלה מדורות שלמים שאינם ערים עוד לתובנות העמוקות של השירה, ליופיה, לקסמה, לשימוש הארכיטיפי בה כאבוקה בוערת ולצורך החיוני של חברה תאבת חיים בשירה.

כפועל יוצא מאזלת ידה זו של המדינה, שימורה של השירה, המשך קיומה, התפתחותה ושגשוגה תלויים בפועלם, ברצונם הטוב וברוח ההתנדבות של משוררים ומשוררות החיים בקרבנו ותורמים מכשרונם ומזמנם לקיומה ולקידומה של השירה, למרות שעליהם להיאבק גם במאבקי הפרנסה היום יומיים. עם זאת, למרות חלקם המהותי בתרבות השירה משוררים אינם נוטלים כיום חלק בהנחלת השירה בבתי הספר ובעיצוב רוחו של דור העתיד. למעשה המערכת דוחקת את המשוררים לקרן זוית חברתית, ואף אינה מזכה אותם בתמלוג נאות על יצירתם.

במדינות המפותחות, הוסדר מעמדו של המשורר באופן נאות, וישנן אף מדינות כמו אירלנד, שבהן מקבל המשורר מהמדינה מלגת קיום מספקת על-מנת שיוכל להתפנות למלאכת הכתיבה. בארצות הברית, קנדה ומערב אירופה משוררים המוזמנים לפסטיבלים מקבלים שכר ראוי על השתתפותם. לעומת זאת בישראל, מולדתו של עם הספר, המשורר נחשב למתנדב. גם בתחום התמיכה הציבורית הקיימת המצב רחוק מלהניח את הדעת. מספר פרסים מועט ביותר מחולק למספר מועט מדי של משוררים, והמשורר אינו יכול להוציא את שיריו לאור ללא תמיכה ראויה.

מאבק המשוררים הוא פועל יוצא של הזנחה רבת שנים של התרבות – ובמיוחד של השירה – על-ידי מוסדות השלטון במדינה. במדינה שהסכום המופנה לתרבות אינו עולה על 2 פרומיל מכלל תקציב המדינה, קשה להתפלא על שהגענו לבור תחתית תרבותי מביש זה. מצב דברים זה צריך ויכול להשתנות. את המציאות הזו חייבים לשנות, ואנו המשוררים פועלים היום, לראשונה כגוף אחד, כדי לשנותה. בשל כך אנו מתאגדים ולשם כך אנו נאבקים. אנו נלחמים על-נפשנו ועל נפש החברה.

מסיבות אלה התחלנו להניע מהלך יסודי לשינוי תפישת התרבות במדינה, ובראש ובראשונה של השירה. זו שאיפה ערכית ואפשרית להשגה.

איך נעשה זאת?

בראש ובראשונה נבין שנושאי לפיד השירה הם המשוררים עצמם. אנו, המשוררים, יוצרים את השירה ובלעדינו היא לא היתה נוצרת ומתפתחת. לפיכך, אנו זכאים לראות את עצמנו כבעלי ייחוד תפישתי-תרבותי, וכן, גם מקצועי. ברגע שנבין זאת, כבר עשינו את חצי הדרך.

בניגוד לבעלי מקצוע אחרים, אין למשוררים יכולת להתפרנס מאמנותם. כל-אחד מאתנו עוסק במשלח-יד נוסף לשם פרנסה, אך אין הדבר אומר כי איננו זכאים לתמורה הולמת עבור יצירותינו. אנו מצויים בהוויה הפואטית בכל שעות היממה, כותבים את העולם החודר לתוך נשמותינו, והחיבור למלה הפואטית הכתובה יסודי לחיינו יותר מכל משלח-יד שאנו עוסקים בו.

תקציבים, תקציבים, תקציבים. אנחנו דורשים להחזיר את השירה למקומה הטבעי בתרבות. כנושאי הלפיד הפואטי, אנחנו גם דורשים להיות חלק מהתהליך הזה. לשם כך אנו זקוקים למשאבים, ובהינתן העובדה שאנו פועלים בתוך עולמה של המלה ובמסגרת חינוך דור העתיד שלנו, אנו נדרוש כי מטרה זו תזכה לתקצוב של המדינה.

הנה דוגמאות לדרישות שכבר ניסחנו ושלא ניתן להשיגן במסגרת שוק חופשי – שכן אין בנמצא "תנאי שוק חופשי" לשירה – והן דורשות תקצוב על-ידי המדינה:

• נדרוש כי השירה תילמד כבר מבתי הספר היסודיים ותמשיך להלמד עד לסיום התיכון.
• נדרוש כי תיוחדנה שעות ללימוד שירה הן במערכות החינוך המכשירות את המורים להוראת השירה (מכללות וסמינרים) והן במערכת החינוך עצמה על כל גווניה.
• נדרוש כי תונהגנה תחרויות שירה בית-ספריות וארציות בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים.
• נדרוש כי המשורר יוזמן, באופן מסודר, ללמד שירה מנקודת מבטו כיוצר. לא על חשבון הלימוד של תוכנית הלימודים הרשמית, לא בנוסף לתוכנית הלימודים, אלא במסגרת תוכנית הלימודים. אם התוכנית הנוכחית אינה מתאימה לדרישה הזו – נשנה אותה.
• נדרוש הגדלת משרות משורר-מורה ומשורר-אורח, במרכז הארץ ובפריפריה, והגדלת התגמול בגין הופעתם של משוררים במסגרת זו.
• נדרוש להקים קרנות סיוע יעודיות להוצאת ספרי שירה, בהתאם לקריטריונים מוסכמים שייקבעו בין המדינה לבינינו.
• נדרוש שספרי שירה יירכשו על-ידי הספריות הציבוריות ויהיו נגישים לכל דורש. נדרוש להציב את ההנגשה של ספרי השירה כקריטריון לסיוע המדינה בספריות. כבר עתה ספריות רבות "מצטיינות" בעליבות מדור השירה בהן, שפעם ידע ימים מפוארים.
• נדרוש תמלוגים מהשאלות ספרים, שייועדו לתחום השירה. בניגוד לספרי קריאה, די בצילום השיר המבוקש ואין צורך בהשאלת ספר השירה. נדרוש לכך מענה תקציבי.
• נדרוש תקצוב ייעודי הולם ראוי ומכובד לשירה, במסגרת תקנה ייעודית.
• נדרוש הגדלת העוגה התקציבית לכל תחום השירה, ובכלל זה הקמת קרנות להוצאה לאור של ספרי שירה, תמיכה בכתבי עת המעודדים פרסום שירה ומשלמים שכר סופרים ותמלוגים למשוררים, תמיכה בהוצאת אנתולוגיות, בתרגום ספרי שירה, נקדנים, וכיוצ"ב.
• נדרוש כי פסטיבלים שקוראים בהם שירה יזכו לתמיכה ממשלתית רבה יותר ויחויבו בתשלום למשוררים המשתתפים.
• נדרוש תקציבים להגדלת מספר פסטיבלי השירה ומספר אירועי השירה בכלל, בכל הארץ ובכל שדרות האוכלוסיה.
• נדרוש הגדלת מספר המלגות, הפרסים והמענקים לשירה, וכן את הגדלת סכומי הפרסים והמענקים וחלוקתם ליותר משוררים.
• נדרוש הקמת בתי-שירה במוסדות ציבוריים, כגון מתנ"סים, ספריות ציבוריות, בתי תרבות וכיוצ"ב, שיוכלו לקיים בהם מפגשי אמן בתחום השירה.
• נדרוש הרחבת התקצוב לנסיעות של משוררים לפסטיבלים בינלאומיים. אלה הפנים היפות של המדינה ואין כל סיבה שהם לא ייראו. משורר אוחז בעט הוא אחד השגרירים הטובים ביותר לפניה הפלורליסטיות של המדינה.
• נדרוש לתקן שינויי מיסוי על יצירה בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים. במסגרת זו נדרוש ביטול מס ערך מוסף המוטל כיום על ספרות יפה.
• נדרוש כי זכייניות המדיה יכללו שירה בתוכניות המקור.
  

אנו נפעל לשינוי תפישתי בתגמול המשוררים. הגיע הזמן שנפסיק להתנדב במקומות שאיננו בוחרים לעשות כן.

הגיע הזמן שאם שיר מתפרסם בכתב עת, בעיתון יומי או בכל אמצעי תקשורת אחר, יהיה המשורר זכאי לקבל שכר סופרים ראוי בגין פרסום יצירתו. כך גם בהופעות המשורר בפסטיבלים, טקסים ואמצעי התקשורת השונים. תפישה, לפיה המשורר הוא בעל מקצוע הזכאי לתגמול עבור יצירתו, היא תפישה ראויה.

אנו צריכים לתת את הדעת על הרחבת קשת התעסוקה למשוררים, בין אם זה בספריות, במתנ"סים ובמערכת החינוך; לדאוג לרווחתנו, הן הנוכחית והן העתידית, בין אם בהקמת קרן למשוררים במצוקה ובין אם באמצעות קרן פנסיה הולמת. אלה עניינים מהותיים הנוגעים לקיומו הפיזי של המשורר.

לבדנו, אין לעמדתנו הרבה כח. יחד, נוכל להציב דרישות, שהסיכוי שתתקבלנה אינו כה רחוק כפי שניתן לסבור. ההפך הוא הנכון.

כהתאגדות הכוללת גם סממנים של איגוד מקצועי נוכל להשיג את כל זאת.

נחוקק חוק ייעודי לשירה.

לשם מה אנו צריכים חוק ייעודי לשירה? מכיון שכיום אין לשירה אבא או אמא, והמדינה מתייחסת אליה כאל ילד חורג. אנחנו צריכים להסדיר הן את לימוד השירה במסגרת החינוכית הרלוונטית והן את מעמדו המיוחד של המשורר במסגרת חוק ייעודי לשירה. חוק כזה יגדיר את יחסה של המדינה לסוגה התרבותית העליונה, מחד גיסא, ולמשוררים כמובילים תרבותיים הנושאים בעול כתיבתה (וזה אכן עול, כידוע לנו כמשוררים), מאידך גיסא.

במסגרת החוק תוקם ועדה מייעצת שתגרום להסדרת השאלות השנויות במחלוקת, כגון: אלו שירים ילמדו? מיהו משורר לצורך שילובו במפעלות החינוך? איך ייקבע שכרו של משורר-אורח בבתי הספר או של המשורר המופיע בפסטיבל? מי יהיה זכאי לסיוע בהוצאת ספר שירה? וכיוצא באלה סוגיות.

אנו נשאף לעגן במסגרת החוק את מלוא דרישותינו. עיגון זה הוא לא פחות ממהפכני, ויחד עם זאת מתבקש, לנוכח מעילתה של המדינה בחובתה התרבותית ובהתעלמותה מהמשורר.

הרשימה אינה סגורה, המאמץ משותף, ועם זאת, הגם שאנו רק בתחילת הדרך, הצלחנו כבר להגדיר לעצמנו מטרות, להקים ועדות מקצועיות ולהתחיל לפעול להשגתן של מטרות אלה.

להשגת מטרותינו אנו זקוקים לכל אחד ואחת מאתנו, המשוררים, המשוררות וידידיהם, כדי שיושיטו כתף, יטו שכם, ומעל הכל שנבין כולנו כי בידינו לגרום לשינוי בהתייחסותה של המדינה לתרבותה, לשירתה ולמשורריה.

בכוחנו לשנות, ואנו נעשה זאת.